אם הראשונה טבולה בדם, והשניה עשויה בטירוף - הרי שזו כולה
אש.
(ליריקה בהתחלה ובסוף: Comfortably Numb, Pink Floyd)

"... I turned to look but it was gone.
I cannot put my finger on it now.
The child is grown, the dream is gone..."  


ובבוא היום, אחפשך בתעתועי מדבר.

זרועות הסרפד ישתרשו בכפות ידי כאשר אצמיד את שדרתי לעצי הדקל,
מוכת שמש ועוול. האדמה הצרובה תלחך את כפות רגליי ברוך, והחול
יתערבל סביבי כאשר אעמוד ואמתין לבואך.
ואתה תקרב, בלחישת העפר. השממה תציית לצעדיך כשתחצה ערפילים
ושערי רפאים, עד שלבסוף תתייצב מולי חרש.
שרביטי האבן יושטו עבורך כשהפסילים ייאספו סביב, ואחרית עדן
תשקוט. אש רקיעים תקפח מעלינו כשתטה את צווארי לאחור וארים את
ראשי להביט בך. כעת תוכל להזליף חומצה וגופרית לתוך עיניי,
ואשיר עבורך הדי ימים...

זוהי ממלכת צללים, בין השמשות. ואתה, צליין אור, אינך יכול
להתחבא כאן. צילך מאיים מכולם. ברח, אם כן. אשמור לך אמונים גם
בתוך הפקעת הלבנה, הגולמית. אולי יום אחד תצליח היא לבקע מחושי
ייסורים.

הנווה הנטוש ייקרע כליל כשתאספני בין שפתיך ותקח ממני פעימה
רגעית. האבן תסגור עלי כשנתקדש בלשם ואחלמה, תחזיר אותי לרחם
סלעי ונוקשה, ואתה תעמוד מנגד ותחזה בבבואות הגורגונות. ואולי,
כשתסגור על חזי, אצליח לכלוא אותך בקנה הנשימה. אולי אצליח
לשתות אותך דרך צינוריות פלסטיק, עד שאוכל לשחות בתוך ריר
חמצני ולחוש עורקייך במרחק נגיעה. אז אהיה בתוכך לרגע קצר של
חולשה פתאומית, ונתאחד בברית דמים לפני שהנפיחות תרד ושוב תהיה
ארצי, ופרודות הזרחן יכוך בסנוורים...

...ואחרית עדן תשקוט בשנית.

הצפעים יחליקו על קימורי גופי העירום בדממה היפנוטית, נכרכים
סביבי בפיתולי נחושת. פניני ארס דקות יזלגו אל טבורי, יצרבו
נתיבים נסתרים באפידרמיס השקוף. לא תוכלו לינוק משדי את תמצית
פרי הדעת, משרתי העפר... אשיל גלדי ייאוש וקורי חרס עבורכם, אם
כן.
חוליות יתפצחו בארפז'יו מלודי כשהניבים הקטנים יינעצו בכתפי,
בינות לזיעה ותפרים שלא העלו ארוכה בערוב היום. ראשיהם יורמו
לרגע כשאשאף טלאים של חנקן לפני שאעצום את עיניי והכבלים
יתהדקו עד חנק...

והלא גם מחר ינסקו העורבים, ואני, אולי הפעם אוכל לצוד אותך
בטפרים של סבל ופלדה. אולי אוכל לכתוב אותך בחושך, למרגלות
גרדומים אכולי קלל, מוארים בהיטלי לפידים בודדים, בהבזקי
פסיכוזה רגעית. הפעם קירות האבן לא יסגרו עלי כשאפרוש זרועות
מבהיקות מטל וטחב לחבוק אותך אל תוכי. אררט יגעש כשהמכסה יוסט
מעט מעל תהום כוויה ואתה תעלה מתוך וולקנו מבעבע, עטוף בצבעי
שקיעה וטבח.

הבהובים אלקטרוטכניים יזעמו מעלינו כאשר נתנה אהבים מתחת
לשמיים לבנים, כבדים מענני נוצה. אתה תצחק ותמשוך אותי אליך,
ואני רק אמשוך בכתפיי ואשרוט את הצלקות שבגבך. גווי יתקמר תחת
חול וחצץ וכנפיי הזהובות ייפרשו, יכסו אותנו בבוהק מסמא כאשר
תשתה רעל ודבש מצווארי. ואני אזעק בשמך במפצי הגלקסיות, ואז
נתאדה שנינו, בשבילי חלב ודם, אל דמדומי שמש רדיואקטיבית.

האם לא תפקיד בידי פיסות מעורך תמורת נזיד השני?
משי טווי יחסום את פיך, ולבה רותחת תכסה את מערומינו כשתאכיל
אותי בשברי תוכחה, ואתבוסס בגחלים.
הגביש נוקב, וכנפיך הן שלי כעת, אך איני יכולה לעוף מאיי
הכרתים שלך.
בשארית כוחותי ארקום למענך כתרי בזלת, ומרכבות כעין החשמל.

לבסוף אפול חסרת אונים למרגלותיך, ואתחנן לרחמים.
אתה, מן הסתם, רק תמשוך אותי אליך ותצחק.
כשתקטוף את כנפי הפרפר שלי, היה בטוח, לא אמשוך בכתפיי.

"I have become comfortably numb."