בניגוד להרגלי, אף מילה כאן לא הייתה מתוכננת.
ואולי, כתבתי את זה באצבעות אחוזות טירוף.
(ליריקה בהתחלה ובסוף:
Something I Can Never Have,  Nine Inch Nails).

"I still recall the taste of your tears
Echoing your voice just like the ringing in my ears
My favorite dreams of you still wash ashore
Scraping through my head 'till I don't want to sleep
anymore...."


לא ידעתי כיצד לגסוס.

נלכדתי כאן, פסליהן של מלכות עבר מביטים בי. כאן גם אני יכולה
להיות אלילה, אם רק אניח לאבן לשטוף אותי ולהעניק לי חיי נצח.

אך לא... גם הצלמים לועגים לי. האור משתבר בין הקירות השקופים,
מזהיב את צחוקם. כל גווני הספקטרום יפלחו אותי אם אמשיך לעמוד
כאן.
יהלום על גבי כתר שנהב, אשרי הפאתוס הארור...
הגביש ייסגר, ועדת עורבים ישטחו בפני את מניפסט האשמותיהם. לא,
לא שוב, והרי לא ידעתי לנשום את חלל הנשייה באופן מספק...

ארבע חומות, ותהום, ותהום. ואני. גם תאי העינויים על גדת
החידקל לא היו נרחבים כל כך...

האם העורבים יחלפו מעלי אם ארכין את ראשי? לא את עיניי אתם
מבקשים, מלאכי האפר....
לא את עיניי.

ארטש את כנפיך, אהוב יקר שלי, אש-שאול שלי, עורב שחור שלי.
ארטש את כנפיך, ותשיר עבורי לעד... אשקך משרף הדמעות הזולג
מגרוני, מגרונך... לא, אל נא תלמדני ייסורי פכחות. זכר
פרומתיאוס נמוג, לא תוכל עוד לנקר בבשרו ולמצוא נחמה... אף לא
אני.

בוא אלי ונרקוד יחד את ריקוד השדים שלי. אל תעז לחסר צעד,
הדורבנים מחכים לאכול את בשרך. ציפורני ידי הימנית כבר הנצו,
יעידו הנוצות הפזורות... האם לא אוכל, אם כן, לחסר פעימה
בידיים חשופות? האם לא תוכל לנעוץ שינייך בחלקת קרביי ולרוות
שכרותך?
שחט אותי לאט, פיסה אחר פיסה של עור יהוו נשל מרהיב לגדמי
כנפיך...
המאכלת תושחז בעצמות גבי החשוף, תקיז שוב את הנקטר המריר אשר
אהבת.
כרע ושתה, ילד חצות, הסטיקס לא קיבל קרבנך. כרמי עדן לא ייבצרו
עבורך זאת הפעם...

אסופת הסכינים תטה ראשה כאשר תבטש את הגידים המחברים את רגלי
אל הקרקע, ואני אפול על ברכיי למרגלותיך. זר הקוצים לא מותאם
למצחי וחבלי הקיסוס הדוקים יתר על המידה, אך יש משהו מן
המונוטוניות המוכרת בפגיון המונף, המונחת מעלי.

החספוס הנוקשה של עפר ואבן. שאיפה, השתנקות. בהזיה הזו, אפילו
דממה תפתח עבורי את שערי עיר הרפאים. זרועות האופיום כבר
לופתות את עצביי המותשים, ותחושת הקבס רק הולכת וגוברת...
נסורת גרעינית תכסה את מיטת כלולותינו, וכבר חסמתי את אור הסהר
בטיפות ציטופלאסמה.
כעת אוכל להטביל אותך גם בקווצות שיער ובגפיהם של שרצים מתים.
כעת תוכל לחפש אותי גם בסדקים הקטנים ביותר של השפיות.

הו, הבליטות בגבי מתחילות להלום בכאב צמיחה, אך לא עלה בידי
למצוא דונג לחבר את קרעי הנוצות אשר הצלחתי לאסוף. האם תניח
לשמש לחרוך גם אותי, אהוב אופל?

ראה, אינני פוחדת עוד. אינך יכול לעוף מכאן.
פגר האתמול כבר נוקר... ומדוע אתה לא ניקרת את עיניי?
רק חבקני שוב באותה רכות נשכחת. הפעם לא אצעק כשתקרע את הושט
שלי.

והקשב אהובי, העורבים שוב שרים לנו.


"I just want something I can never have..."