מדהים באיזה הגיון קר הקזתי את הדם הדרוש למילוי קסת הדיו, בה
טבולה היצירה הזו.
הליריקה בהתחלה ובסוף: Speed of Pain, Marilyn Manson

" ... I wish that I could sleep
But I can't lay on my back
'Cause there's a knife
For every day
I've known you...

I wanna outrace the speed of pain for another day... "


עלטה. אותה אינות משכרת המתהלכת אט בסמטאות הריק, המכריתה את
נוגה האלוהים מפני יקום שומם, הזב טומאתו לעת ערב. ואני שוב
נקרבת בדממת הקפאין של אותן שעות מתות, הקומלות בהזדקפות
המחוגים אל שאריות ציוויליזציה, כזאבים מוכי ירח המייללים
תאוותם אל האינפיניטיסימיזם.
ומה פלא בכך? זוהי שעתו היפה ביותר של אין האונים...
והלא אין אמיתי יותר מייסורי חצות, עת מציאות ערפדית עוטפת את
הסדינים הבתוליים, המזנקים בחדוות תכריכים לאפוף את הבשר
החי...
והלא אין מלודיה שתנעם לאוזני פלוטו יותר מזעקותי...

הו, חמלה אכזרית, הניחי לי לגסוס לרגליך, להתוודות אל מול
כידונייך המלובנים את חטאי קדושת הבשר. לטפי את שפתיי בהבל
פיך, עקרי את עיניי בציפורנייך הרקובות שלא אחזה בערוות הנצח,
והזמיני אותי לינוק משדך את לשד התרעלה...

והפחד מלטף בעדנת מאהב, מסיר מעלי בתאווה את קליפות התקווה
הדקות, המגוררות.
לא יין שכחה יוגש אל שפתי... גם בארותיה של לית' כולן לא
יספיקו להרוות צמאוני.
לא, לא יין שכחה, כי אם נסך זכרון דברים...

הו, הפלצות. ביעותי יקיצת החלום ישספו את גופי בתום מבותק
מחלודה, ורסיסי המראות יינעצו בהלמות רעב. שילחו ידיכם ועיקרו
ליבי מעלי, עבדי התהום...
זרועותי נכבלות אל קרנות המזבח, בנחשיה של הידרת הצער כרותת
הראשים. צללית זעקה אחרונה מהדהדת בחדריי עת האימה מפרידה את
שפתיי בכוח אדירים, תולשת את לשוני מעלי בידיה החשופות, וצחוק
הנפילים גובר...

הנבל נותץ. פלוטו לא ישמע עוד בזרזיפי דמי.
ואני נמסרת לידי הכאב, וכולי עירום וערייה.

ואני שוכבת, מתבוססת בארגמן. וכמו תמיד, האחר לצידי, עוטף אותי
בכנפיו השחורות, הגדולות, מסתיר אותי מעין הבדידות. אדי
הנרקוטיקום ווידויי הניקוטין עודם מתעתעים בינות הקירות
האפרוריים מכזבי הזיות, עת אשמורת תיכונה מוסרת מפתחות
האולימפוס ואובדת בערפילים.

האם לא תרצה לאהבני על ערש דווי?
קחני עמך הפעם, העלה אותי על מוקד החידלון ואהיה לאהובת
יגונך...

ושוב הוא רק נותן בי אותו מבט עצוב ומניד בראשו לשלילה. אני
מפנה את מבטי, שלא לחזות בשריפתו המחודשת. לא זה יום המוות,
ועיניו רגישות לאור השמש. גם עיניי.

מתק ליקר שפתיו עוד לוהב בקרביי עת האשנב נפרץ לרווחה והגשם
חודר אל תוכי, ומלח עיניי נמהל במתיקות הרקיע, אותו קורטוב של
גן העדן אשר נשלל ממני לעד.

כן, הכבלים יימסו.
לא יוותר בי חותם פרט לאותן בבואות דברי-ימים הנכתבות על גבי
קלף היישות הסדוקה.
גדמי הדיו לא יחוטאו באתר, ואנשי הבוקר לא ידעו את להט החרב
המתהפכת....

שיקרת לי, אדמת נכר מקוללת!
לא עצרת פעמותייך עת חוללתי בצלמי אבדון, עת כהניך ריטשו
אוצרותי. לא זעה ליבתך עת ביקשתי חורבן... את מור הלענה ביקשתי
בדמדומי חמה, ואת לא פצית פיך...

האם לא תקצוץ כנפיך עבורי, אהוב צללים? המתן עימי לזנית
הוואקום ונימוג יחד אל האין, ונתקדש יחדיו במפלי הסטיקס.
השממה תציית. ארבוס ייפתח, ככלות הכל, והספן ימתין לבואנו. גם
שדות אליזיום.

לא זה יום המוות. קרעי רציונליזם קר שוב יסגרו על פתחי מאורות
הנוירוזה, יחתמו את הגולל על בארות הארסן המבורך...
אך העלטה תבוא אלי שוב, אז גם יחזור אלי אש-שאול שלי, ללמד
אותי עוד על האנטומיה של דמעה.


"I hope that we'll die holding hands..."