כחרש מבולבל המחפש אטמיו גישש,
שגעונו בצללים, מתקתק בשפתיו,
כבר יכול לחוש טעמה בפיו, ריחה המשכר,
הוציא אותה המקופסא המאובקת,
"לא ניכרת עליה הזקנה", חשב לעצמו,
וכמה זמן כבר לא השתמש בה..
היא החזירה אותו לימים ההם,
בהם הזדקק לה, כשהיה לו כסף רב,
שלא היה מקובל להיות בלעדיה, מה הם בכלל מבינים?!
תפס אותה במותנה הצרה וגרר אותה למטה, מתנדנד מצב לצד,
למרתף המחניק.
אך היא לא התנגדה, כך הוא זכר אותה,
שקופה, נגישה, ולאחרונה גם לא הכרחית.

וכמה שהוא צריך את זה עכשיו,
הוא משתוקק לזה יותר מכל, כמו אויר לנשימה,
כמה זמן כבר לא נפגשו השניים!
קירב אליה באלימות את הקנה הארוך,
ותוך שניות כל גופה נתמלא בנוזל האדום, ממלא את שקיפותה.
והוא כושל, נופל, לא מודע לרגליו, מנסה לקום וממלמל לעצמו:
"אני אוהב אותן זקנות"