ישבנו לנו שנינו על המיטה שלי. אני והיא, היא ואני. בוהים ביחד
וכל אחד בנפרד אל עבר הטלוויזיה הכבויה. להוריד את החולצה?
תהיתי לעצמי. לרכון לנשק אותה אולי? שקלתי את המהלך הפותח.
לפני שבועיים קבענו את הפגישה הזאת ועדיין לא סגרתי את כל
הפרטים בראשי. מיששתי את העטיפה שישבה לה ביד ימין שלי. אגודלי
הקיף את עיגול הגומי שוב ושוב במחזוריות מטמטמת. פעם קראתי
בירחון מדע שקונדום ממוצע מסוגל לעמוד בלחץ של 10 קילו לס"מ
מרובע. או שמא זה היה על אריזת הקונדום. מעניין כמה לחץ אני
יכול לייצר. טוב, כל זה לא קריטי לעת עתה, מה שכן קריטי זאת
היא. אני פוזל קצת לשמאלי ומגלה כצפוי שגם היא נעשית קצת חסרת
סבלנות. מתופפת במחזוריות עם אצבעותיה על הירך שלה. מעניין איך
היא נראית עירומה. אני בטוח שאם אני עושה עכשיו מהלך אז תוך
חמש דקות אני מגלה, מקסימום עשר. אני הולך להניח את ידי על
ידה... עכשיו. לא, עכשיו. רגע, אני מגיע לזה... עכשיו. טוב, לא
משנה. היא בטח בוהה עכשיו בתמונה שלי מהגן שנמצאת על הקיר
מולה. כמה שהייתי חמוד, עם תספורת הפטרייה והעיניים הגדולות.
מאז גידלתי שיער והעיניים קטנו ביחס לפנים, ועכשיו אני השטן
בעצמו. לבקש מבחורה לעשות כזה דבר זה כל כך לא מוסרי, כל כך
מרושע, איך יכולתי לחשוב על זה בכלל?! זהו אני מבטל את זה. אני
מסתובב אליה עכשיו ואומר שזהו, נגמר. היא יכולה ללכת הביתה
ואני אשאר כאן ואחשוב על כמה אני מרושע ועל כמה אין לי זכות
להתקיים בכלל. זהו, אני מסתובב... עכשיו. מסתובב... עכשיו.
טוב, אולי אני לא אסתובב, בכל זאת היא די התנדבה לכל העניין.
גם היא די מנוסה ועוד פעם אחת לא ממש תפריע לה. והבתולין כבר
ממש כואבים לי, גיל שבע עשרה ועדיין כלום. יש לי חבר, שכבר
בארבע עשרה וחצי הוא תקע מישהי. סתם, דיברו בצ'אט איזה שעה
וחצי, הוא התקשר אליה, ואחרי שבוע הוא כבר היה בתוכה. כמו כלום
הוא עשה אותה. "את פנויה יום שישי" "כן, ההורים שלי לא בבית"
"סבבה, אני אצלך". כמו כלום. ומה איתי? עד שאני מוצא אחת
שמוכנה לעשות איתי משהו מעבר למלחמת אגודלים, היא הידידה הכי
טובה שלי. זה המזל המזדיין שלי. אם אני רוצה להיפטר מהבתולין
אני צריך להיפרד מהידידות ואם אני רוצה את הידידות אז צריך
לחכות עוד עם הבתולין. ושלא תשלו את עצמכם, זה או בתולין או
ידידות. גם אני וגם היא יודעים שאחרי זה הכל יהיה מביך. אז
זהו, זאת הבחירה: בתולין או ידידות, ידידות או בתולין. הקטע
המנטלי מול הקטע הפיזי. הזין מול המוח. לעזאזל, אני שוב מותח
את העניין בזיבולי שכל. סתם דוחה את הקץ. מרחיק את הבלתי נמנע.
מתעלם מה... לעזאזל. היא נאנחת. טוב, היא משועממת, או שהיא
מתחרטת, או שהיא פשוט חרמנית בטירוף. לא, זה לא האחרון. טוב נו
זהו, חייבים להגיע לדבר החלטה. 3 שניות של הרהורים קיצוניים
ומגיעים לדבר החלטה. 1... 2... 3... .  טוב, החלטתי.

"אז מה...", אני פותח בשיחה בנונשלנטיות, "הפעם הראשונה...
נומרו אונו...".
"כן... ", היא מקמצת שפתיה ומהנהנת, "נומרו אונו".  
"שום חרטות?", אני אומר ומביט בפניה לכל סימן של חרטה.
"לא...", היא מנידה בראשה, "שום חרטות".
"כי ברגע שאני מתחיל, לא ניתן לעצור אותי"
"גם אותי לא"
"ואני לא מבטיח שזה לא יהיה פראי"
"אני אוהבת את זה פראי"

אני מוריד את החולצה באיטיות ומביט בה. היא עושה אותו דבר. אני
מוריד את המכנסיים וחוזר להתיישב על המיטה. היא משווה את הורדת
המכנסיים שלי ומוסיפה פתיחה של החזייה. אני מביט בה. היא מביטה
בי בחזרה. וככה אנחנו יושבים, מביטים אחד לתוך עיניו של השני,
לא ממצמצים. מבטי נודד במחזוריות טבעית בין החזה שלה לעיניה.
ללא התחשבות בכך, היא פשוט ממשיכה ונועצת את מבטה היישר לעברי.
אני חוזר להביט בעיניה. אני מצליח לסבול את מבטה החודרני עוד
כעשר שניות ואז זה קורה.

"כוסעמק!!!", אני משחרר צעקה, "אני לא יכול לעשות את זה, אני
פשוט לא יכול. זה לא צודק, זה לא נכון, זה לא מוסרי ויותר מכל
זה פשוט לא אני. איך לעזאזל חשבתי שאני אוכל ללכת עם זה? איך
הצלחתי לעשות כזה דבר?! איך העליתי על דעתי לוותר על ידידות
נפלאה כמו שלנו בשביל סקס חסר משמעות?! איך ניסיתי לשכנע אותך,
בחורה טובה ומוסרית שכמוך, לעשות איתי כזה דבר שפל ומגעיל
ונורא ואיום?! אני זבל, פשוט זבל. אני זוהמה, חלאת המין
האנושי. איך בדיוק אני מרשה לעצמי לשכנע בחורות תמימות שכמוך
לבוא אליי לביתי ולעשות כאלו דברים נתעבים?! תתבייש לעצמך,
פשוט תתבייש לעצמך. אני מצטער, אני פשוט כל כך מצטער. האם אי
פעם תוכלי לסלוח לי?"

אני מביט בה מתנשף, מנסה להחזיר את נשימתי לאחר המונולוג
המייגע.

"ידעתי שלא תלך עם זה עד הסוף", היא אומרת בקול מדושן כשעל
פניה מתוח חיוך מרוצה. היא מושיטה את אצבעה אל פיה, מרטיבה
אותו עם הלשון ומותחת על הקיר הדמיוני שממולה קו ארוך. אחת -
אפס.