הלכנו מבלי לשים לב לצעדינו, מועדות מדי פעם וצוחקות בקול
גדול. הייתי מאוהבת בך. אני עדיין מאוהבת בך. עצרתי, ואת המשכת
ללכת ופתאום שמת לב שאת הולכת לבדך ועצרת גם את, הבטת בי מרחוק
בעיניים החומות הגדולות שלך, מניעה את שפתייך המלאות "בואי,
בואי". לא זזתי. באת אלי ונישקת אותי באהבה, סחפת אותי אל תוך
שפתייך החיוורות מהקור, מתחילות לקבל גוון סגלגל, אך בתוך
הנשיקה הזאת, הרגשתי חמימות המתחילה משפתינו המחוברות אל תוך
בטני, עוברת בכל הגוף עד לכפות רגלי.
לשונך הייתה לוהטת כמו אש, והתחממנו ביחד בקור הנועז. ופתאום
שמתי לב, שעור הברווז הוא לא מהקור. הוא מהלהט של שתינו, ביחד
בנשיקה אוהבת זו.
"אני אוהבת אותך!!!" היא צעקה בקול גדול ללא שום בושה. "שמעתם?
כולם שומעים??? אני אוהבת אותה כמו שבחיים לא חשבתי שאוכל
לאהוב!" צחקתי וחיבקתי אותך כל כך חזק שנפלנו על הרצפה בהתקף
צחוק שלא הפסיק גם חצי שעה לאחר מכן שהיינו באותו מצב. מרוב כל
הרעש שעשינו כמה ראשים הציצו מחלונות הבתים, וצעקו לנו להיות
בשקט, אבל לנו לא היה אכפת.
היא הייתה כל כך מאושרת, חופשיה, ללא שום אכפתיות לאף אחד אחר
מלבדי, היא הייתה כולה שלי. ואז ישבנו והיא לא הפסיקה לצחוק,
ואני רציתי שתפסיק. "תהי רצינית לרגע" אמרתי לה בעצבנות,
מתופפת עם רגלי על המדרכה. היא צחקה עוד יותר, "תרגעי קצת",
היא אמרה והזיזה את עצמה למצב שכיבה על המדרכה השחורה מהלילה
האפל והקריר. לא היה לי כוח להתעמת איתה ולנסות להקים אותה,
הכל הסתובב סביבי ורק פתאום שמתי לב לכך, כי מלפני כן הייתי
מאושרת מדי בכדי לשים לב להשפעתו של האלכוהול שחגגנו איתו כמה
שעות קודם לכן.
אבל אני אוהבת את התחושה הזאת של השכרות, שיש את התירוץ לעשות
כל מה שעולה בראשי, להתפרע, לצחוק, לשכב על הכביש ולצעוק לעולם
את האמת בלי שום חשש, להפיל את המחסומים שתמיד עוצרים בעדי
לעשות דברים כאלה, והמשקה הטיפשי הזה הוא התירוץ לכל זה. המשקה
שכבר לא נהיה כל כך טיפשי כשהוא משחרר אותך מהגבולות.
היא עצמה את עיניה ושרה איזשהו שיר, שיר שאהבתי אבל לא הצלחתי
להיזכר בשמו. הוצאתי סגריה מהתיק שלי והדלקתי אותה ושאפתי
בהנאה. היא הפסיקה לשיר ופקחה את עיניה מביטה בי בבמבט רציני,
שפתאום נעלם ממנו החיוך. "תכבי את זה" היא דרשה. היא אף פעם לא
העירה לי על זה שאני מעשנת לידה. "מה?" אמרתי, חשבתי שאולי היא
צוחקת איתי. "תכבי את זה, אמרתי. זה מפריע לי."
"זה לא הפריע לך קודם".
"אז עכשיו זה כן מפריע לי. תכבי את זה."
"ואם אני לא אכבה את זה?" אמרתי מעוצבנת מעט.
"אז אני אלך."
"לאן תלכי בדיוק?"
"רחוק." היא קמה וצעדה לאמצע הכביש, מכונית הופיעה בצומת
המרוחקת מרחוק.
"מה אתה עושה? את תידרסי." אמרתי, מעט באדישות כי הייתי בטוחה
שהיא לא תעשה שום דבר נועז.
"אמרתי לך, אני אלך רחוק. תכבי את זה, או שאני נשארת כאן."
המכונית התקרבה, וזה הלחיץ אותי מעט.
"תפסיקי עם השטויות, נו חבל לי לבזבז סיגריה, בואי לפה כבר."
"לא." היא אמרה בהחלטיות. "אני מוכנה שתיקח אותי, אלוהים שלי!"
היא צעקה על השמיים בזרועות פתוחות. המכונית במרחק כמה שניות
מלדרוס אותה.
נלחצתי מאוד. "טוב טוב אני מכבה אותה! בואי לפה כבר!"
"אני רוצה לראות!!!" היא צעקה.
העפתי את הסיגריה אל האדמה. "בואי! בואי!" צעקתי כמו מטורפת.
היא רצה לעברי שנייה לפני שהמכונית עברה צופרת בעצבים. חיבקתי
אותה חזק ואז התחלתי להרביץ לה. "משוגעת ! שלא תעשי לי את זה
שוב, שמעת?!" היא צחקה ושוב נשכבה על האדמה שרה את השיר
מההתחלה.
"אני אוהבת אותך" אמרתי לה בשקט. היא הפסיקה לשיר וחייכה אלי,
"נמאס לי להתחיל לשיר מההתחלה כל פעם מחדש, אולי תשירי לי את?"
היא אמרה בקול ציני. צחקתי והתחלתי לשיר את "יומולדת" של ברי
סחרוף.
"נכון את יודעת, כל כך משגעת,
לפני שאת בורחת בואי בלי פחד,
קחי אותי ככה."
היא חייכה לעברי, התרוממה אלי ולחשה באוזני "בואי, בואי"
חיבקתי אותה ונפלנו שוב יחד על הריצפה. "אני אוהבת אותך" אמרנו
באותו זמן. צחקנו והתחלנו לשיר ביחד "נכון את יודעת..." בקול
גדול, צורחות מבלי לשים לב למילים שבטח התבלבלו הרבה פעמים.
היא לא אהבה אותי, ידעתי את זה. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי
רק כשהיינו שיכורות. זכרתי הכל, תמיד, כי אלו היו הרגעים הכי
טובים שלנו ביחד, איך יכולתי לשכוח אותם? אבל היא לא באמת אהבה
אותי, היא פשוט הייתה שיכורה.