אף אחד לא באמת יודע מה גורם להחלפה, למהפך. אולי זה אדם
מסויים, שגורלו פרוש בנבואות עתיקות. אולי זה חפץ כלשהו שגורם
לתופעה כלשהי כל עשרים אלף שנים, או שאולי זאת בכלל תופעה
טבעית לחלוטין, עם איזה הסבר מדעי... או בלי.
בכל מקרה, מה שבטוח הוא שההחלפה מתרחשת כל פרק זמן מדוייק,
שהוא עשרים אלף חורפים פחות כמה ימים.
רק ארבעה בכל העולם יודעים בו זמנית מתי היא תתרחש ואיך. שניים
מהם הם משלנו, ושניים בצד השני.
כמובן, אף אחד לא יודע מי הם הארבעה.
הם בעצמם לא יודעים האחד על השני, אלא רק שקיים עוד אחד בצד
שלהם המחזיק בסוד היקר הזה.

"מהר!" בן הפציר בנהג המונית שלו. "מהר יותר!"
בן היה אחד מארבעת אלו שידעו על ההחלפה. הוא עמד למות עוד
באותו לילה, ותוך כדי הנסיעה הסוערת במונית אותה הזמין, הוא
כבר תכנן איך להעביר הלאה את המידע שברשותו. הוא עדיין לא ידע
אם הוא ימצא אדם מתאים להסביר לו את התכנית העילאית של היקום
באמצע לילה סוער שכזה ברחוב, אבל בבית שלו לא היה אף אחד.
הגשם השוטף הלם במונית בחוזקה בעוד זו מיהרה לכיוון העיר.
כעבור כמה שניות כבר היה ניתן לראות את גורדי השחקים העירוניים
במרחק.
רק ארבעה בכל העולם יודעים בו זמנית את הפרטים המדוייקים על
ההחלפה. אבל יש כאן מלכוד: חייבים להיות ארבעה. לא ייתכן מצב
שבו רק שלושה ידעו, או רק שניים, או יותר מארבעה.
בדרך כלל, השניים שיודעים והם מהצד שלנו מתכננים מראש למי הם
הולכים להעביר את המידע. אבל החיים שלהם לא פטורים מהפתעות;
וגם הם עלולים להקלע לתאונות פתאומיות ומצבים קטלניים לא
צפויים, כמו בן.
"עוד כמה זמן נגיע?" בן גנח. הכאב החד שבבטנו לא הרפה.
"אנחנו כבר קרובים, אדוני..." נהג המונית ניסה להרגיעו.
"זה עניין של חיים ומוות! אתה לא מסוגל לדמיין אפילו את גודל
העניין!" בן התחיל לצעוק, ואז הוא שתק. שוב נשמע הגשם הכבד על
גג המונית. "בבקשה ממך, תתעלם מכל מכשול שאתה מכיר."
הדם כבר כיסה חלק מהריפוד.
כעבור כמה דקות המונית כבר שעטה לה ברחובות העיר, בחיפוש אחרי
אדם כלשהו.
"הנה! אני רואה מישהו!" בן צעק לפתע. "תביא אותי אליו!"

אדם הוא סטודנט. קשה לומר עליו שיש לו אמונה כלשהי באיזה כוח
שהוא מלבד כוח הרצון של האדם והכוחות הפיסיקליים הפועלים על
היקום.
זה היה ערב נאה, ריח טרי של אויר נקי נישא באויר אחרי הגשם
הסוער מהימים האחרונים. אדם, לבוש ג'ינס ומעיל מהודר, בדיוק
חזר הביתה מפגישה עם חברים. הוא היה מוטרד בכל מיני דברים, כמו
איך מטבע יכול לנחות על הצד השלישי שלו, ומה זה אומר בקשר
לגורל העולם. כשהוא נכנס הביתה, לדירה השכורה הקטנה שלו, הוא
הופתע לגלות דמות משונה ביותר שחיכתה לו שם, כך מסתבר, במשך
זמן מה.
לדמות הייתה צורה של בן אנוש, אבל היא לא הייתה אדם. היא נראה
כמו זרם זורח של חלקיקים. התגובה הראשונה של אדם הייתה נסיון
כושל להזכר במשקאות שהוא שתה באותו ערב; ואחרי שהבין שהוא פחות
או יותר פיכח, הוא נתקף בהלה.
באופן משונה ביותר, נראה שהדמות הייתה מופתעת ומפוחדת מאדם
באותה מידה.
"אל תפחד", אדם ניסה להרגיע את היישות המשונה. "מי אתה? מה
אתה?"
הצלילים שהדמות הפיקה לא נשמעו לאדם כמו אף שפה שהוא הכיר, אלא
יותר כמו לחן כלשהו. אדם נרגע לאט לאט בעוד הסקרנות שבו גוברת
על הפחד.
"אם אתה מבין אותי, תהנהן עם הראש", אדם אמר. להפתעתו הרבה,
הדמות הנהנה בראשה.
"אתה יודע לכתוב?" אדם שאל בשקט. הדמות הנהנה שוב, תוך כדי
שמירה על מרחק סביר.
אדם הלך להביא נייר ועפרון, אך כשחזר הדמות כבר לא הייתה שם.
עכשיו אדם פחד באמת. זה הכה בו כמו סטירה מצלצלת. הוא הבין
שהשטויות שהוא שמע היו נכונות. הוא נהפך ללבן כסיד, ונע
באיטיות לעבר החלון. בחוץ הוא ראה עשרות דמויות כאלה, זוהרות
להן בין הבתים, הגינות והפארק. זה היה דווקא מחזה יפה, אילולא
הוא בישר את מה שהוא בישר. הוא שמע אנשים צועקים, צעקות רמות
ומפוחדות. חלקן כללו את המלים "רוחות רפאים", חלקן "החייזרים
הגיעו", וחלקן אפילו ברכו את הזרים לשלום.
אך אלו לא היו זרים.
כמה שניות עברו להן, עד שהגיע סוף האנושות. הנוכחית.

אדם צעד לו ברחוב. זה היה לילה סוער וגשום; הוא היה בדיוק בדרך
לפגישה עם כמה חברים לספסל בשביל ללמוד לבחינה, ספוג מים ומגדף
את העולם המקולל הזה על תנאי מזג האויר שהוקצבו לו.
לפתע, הוא ראה מונית פונה לרחוב בו הלך, מסתערת על הכביש ללא
רחם במהירות עצומה. הוא עצר לרגע והתבונן, ואז הבין שהמונית
דוהרת ישר אליו.
"הנה! אני רואה מישהו!" בן צעק לפתע, "תביא אותי אליו!"
המונית עצרה בחריקת בלמים ממש לצידו של אדם, שהיה בהלם מכל
המתרחש.
מהמונית נזל בן, עם פצע ירייה בבטנו, על ערש דווי. אדם מייד
התכופף אליו וניסה לעזור לו.
"אני לא חשוב," בן אמר לפני שאדם הצליח לומר מילה. "תקשיב לי",
בן אמר. אדם הנהן בראשו.
"בעולם שלנו יש שני מישורי חיים", בן אמר באיטיות ובבהירות,
"שני סוגי יישויות מתקיימים בו זמנית בכל מקום. כל אדם מורכב
מייצוג פיזי בעולם וייצוג נפשי בצד האחר."
"אדוני, תן לי להזמין אמבולנס, הכל יהיה בסדר", אדם אמר.
"שקט! תקשיב!" בן השתעל, "הייצוג הנפשי הוא למעשה יישות אחרת
לגמרי, שהיא חלק מהאדם גם פה. כל היישויות האלה של כל היצורים
החיים על כדור הארץ, מתקיימים בעולם יחד איתנו, אבל הם לא
מודעים לנו ואנחנו לא מודעים להם. אפשר לומר שהם קיימים בעולם
אחר, מקביל, שבו כל תנועה שלך מתקיימת יחד עם תנועה זהה
לחלוטין של יישות אחרת בעולם אחר."
"אני לא מבין," אדם פלט.
"תחשוב על זה כאילו אתה בעצם מורכב משני אנשים, שנמצאים באותו
זמן באותו המקום. בכל פעם שאתה עושה צעד, האדם השני שנמצא
באותו מקום שלך עושה את אותו צעד בדיוק, בחיים מקבילים. העניין
הוא שאתה לא מודע לחיים המקבילים שלך."
"אוקיי, הבנתי", אדם שיתף פעולה, מתוך רחמים.
"יש עם זה הרבה בעיות, אתה מבין. כשאתה מת במישור שלנו, שלי
ושלך, הייצוג שלך לא מת ביקום המקביל. הוא מחכה ללידה במישור
הזה, ומצרף את עצמו לתינוק שבא לעולם. יש אנשים שקוראים לזה
גלגול נשמות. יש עם זה כל מיני טעויות ובעיות. לפעמים יישויות
מהמישור המקביל זוכות לייצוג פיזי גם במישור הזה, מה שעל פי
רוב נחשב כרוחות רפאים. משום מה זה לא קורה הפוך."
"למה אתה מספר לי את זה?"
"כל עשרים אלף שנים, שני המישורים מחליפים את התושבים שלהם. כל
בני האדם עוברים למישור המקביל והופכים להיות היישויות האלה
שעוברות מגוף לגוף, וכל היישויות האלה מקבלות ייצוג פיזי
במישור הזה."
"הבנתי." אדם המשיך לשחק את המשחק של בן, תוך כדי שהוא מסמן
לנהג המונית שיקרא לאמבולנס. אבל זה לא ממש שם לב באותו רגע.
"אפשר להגיד שברגע ההחלפה הזה, כל בני האדם מתים וכל היישויות
מהיקום המקביל זוכות לייצוג ביקום הזה. רק שני בני אדם יודעים
מתי יגיע הרגע הזה. ברגע שאני אגיד לך את הזמן המדוייק, אני
אמות." בן הפסיק לרגע והשתעל, יורק דם.
אדם הסתכל עליו ברחמים וחוסר אמונה.
"חשבת פעם איך זה יכול להיות שהראש של הספינקס של גיזה לא
מתאים לגוף שלו? שהגוף של הספינקס מבוגר בעשרות אלפי שנים
מהראש שהמצרים הרכיבו לו?" בן אמר. "כל מיני תרבויות מסתוריות
שנמחקו מהאדמה, לכל אורך ההסטוריה..." הוא שוב השתעל. "בעוד
יומיים זה יקרה שוב." הוא אמר ומת במקום.
אדם בהה בבן, ואחרי זה בנהג המונית, שלא הצליח לשמוע כלום
בזכות הגשם הרועש.
אדם שתק, עיניו פקוחות לרווחה.
"רבע שעה במונה, אני מקווה שאתה יכול לשלם את זה, כי הוא כבר
לא."

למחרת אדם הרגיש הרבה יותר טוב. הוא למד קצת לבחינה, הסתובב
בעיר וקנה לעצמו קצת מוזיקה. ביום שלמחרת הוא כבר שכנע את עצמו
ששום דבר שהוא לא יכול היה להציל את בן, ושהוא לא מת באשמתו.
במילא לא הכיר אותו. האמת היא שהוא אפילו לא ידע את שמו, וזאת
לא בעיה שלו שהוא החליט להתפגר דווקא בזרועותיו שלו.
בערב הוא כבר הלך להפגש עם חברים, והצליח אפילו לצחוק על המזל
הנורא שלו. הוא לא סיפר להם את הסיפור המשונה של בן. במהלך
הערב הוא הטיל מטבע בנוגע לסוף העולם: פאלי ציין את סוף העולם,
ועץ ציין את שלומו הטוב. העניין המוזר הוא, שהמטבע נחת על צדו
השלישי.