הרבה אנשים חושבים שאלוהים הוא דבר שנמצא בכל מקום, בכל צורה,
בכל זמן. סביר להניח שהם היו מתפלאים אם היו אומרים להם שזה
אותו בן אדם נמוך, קרח וממושקף שענה לשם "זלמן" ועמד בקיוסק
קטן בפאתי ירושלים.
כן. זה אלוהים ככינוי כי הוא עשה מלא טובות לאנשים והם אמרו
לו: "אתה פשוט אלוהים זלמן" (למרות שהמחשבה על כך תמיד העלתה
חיוך על פניו) וגם לא כי מישהו כתב "זלמן מהקיוסק של זלמן הוא
אלוהים" בשפה שאף אחד לא יבין לעולם על קיר של שירותים
ציבוריים בקפריסין מאות קילומטרים משם. אף אחד גם ככה לא היה
מאמין שמדובר על אותו בן אדם שמן מכוער מהקיוסק בפאתי ירושלים.
כולם תמיד חשבו שאלוהים הוא משהו גדול וחזק שנמצא למעלה
בשמיים, אבל זה פשוט לא ככה - זה שלעוזרים שלו בקיוסק קוראים
גבריאלוב ומיכאלוב זה לא מקריות. אפילו שאם מישהו שואל אותם
משהו הם אומרים לו שהם לא להבין עברית במבטא כבד ביותר...
אלוהים דווקא היה פעם בשמיים, שלט על כולם מלמעלה, היה חזק
ומפואר, הפך אנשים לנציבי מלח ומה לא - אבל בשלב מסוים זה נמאס
לו.
לחיות אלפי שנים בגן עדן ולהסתכל על העולם כל הזמן זה די מבאס.
נמאס לאלוהים להגיד לבני האדם להיות בסדר ולהשגיח עליהם כמו
איזה ביביסיטר - אז הוא הפסיק עם זה.
הקיוסק של זלמן קיים כבר איזה 300 שנה ליד עיר הקודש, אבל עבור
מי שגר שם הוא היה קיים כבר מאז ומתמיד, ובכלל, זה ממילא לא
עניין אף אחד. זלמן לא טרח לדבר על זה בכלל. הוא פשוט היה מוכר
ארטיקי "אסקימו לימון" עם חיוך מסתורי על פניו.
היה זה הדבר שהוא תמיד רצה: לגור בעולם שהוא עצמו יצר ולא
להפריע להתפתחות שלו. הוא עשה מספיק סדר בתקופת התנ"ך והוא
החליט לראות איך זה להיות בן אדם. בהתחלה זה היה קצת קשה בגלל
שהוא לא יכל לעוף או משהו והיו לו כל מיני דברים שעשו אותו קצת
מדוכא, אבל המלאכים שלו היו מעודדים אותו ברגעי משבר ולוקחים
אותו לשחק סנוקר במועדון קטן שהיה באזור.
יום אחד חבורה של ערסים נכנסה לקיוסק של זלמן והתחילה לעשות
בלגן. הם לקחו כמה פחיות קולה ויצאו משם בלי לשלם. מיכאלוב צעק
להם משהו ברוסית אז אחד מהם שלא אהב את זה כל כך נכנס בו עם
אלת ברזל. זלמן ראה את כל זה ונכנס לקריז כמו שרק אלוהים יכול
היה לחטוף. הוא שנא לראות אנשים שעוברים על אחת מהדיברות, ובטח
שמביאים מכות לאחד מהמלאכים שלו.
זלמן מצמץ והערסים הפכו ל"מגנומים" אותם הוא מכר כמה ימים אחרי
זה ב-7 ש"ח כל אחד, אבל הנזק כבר נעשה.
ביום למחרת אלוהים הבין שנמאס לו מכל הפושטקים האלה שהוא יצר
והוא לא האמין שהוא עצמו יצר כאלה דברים. הוא הבין שהוא עמד
והסתכל כבר יותר מדי זמן על מלחמות ושואות וכאלה דברים - והשוד
הקטן הזה היה הקש ששבר את גב הגמל. יום הדין נקבע לשבוע מאותו
יום. הוא סיפר את זה לעוזריו והחליט לארגן את הכל ביום הבא.
אחרי התייעצות שארכה דקה בדיוק תוך כדי אכילת לאפה, זלמן
ועוזריו החליטו לגמור את הכל בפיצוץ של כל היקום. משהו צנוע.
לא מטאור או משהו כזה שיכניס את כולם לפאניקה.
הוא חזר לחנות שלו ותלה על הדלת שלט שעליו היה כתוב: "לרגל סוף
העולם - מכירת חיסול בשבוע האחרון של קיום כדור הארץ!". מיותר
לציין שאין בן אדם אחד שבאמת לקח את השלט הזה ברצינות. אנשים
המשיכו לבוא לקיוסק ולקנות דברים או לדבר עם זלמן או מה לא.
אבל כולם בלי יוצא מן הכלל הסתכלו על זלמן מלמעלה, כאילו שהם
אלוהים או משהו.
אם הם רק היו יודעים מי זה זלמן הם היו משנים את הגישה שלהם.
אלוהים החליט שאם הוא יתגלה לעיני כל העולם זה סתם יכניס את
כולם לפאניקה, אבל בגלל שממילא כל העולם ייהרס עוד שבוע, אז
למה לא לעשות קצת כיף?
בוקר למחרת האפיפיור, הרב כדורי ועוד כמה אנשים שחשבו את עצמם
קדושים התעוררו שטופי זיעה והתחילו להזהיר את העולם מפני ההרס
שלו שמתקרב עוד שבוע. הרבה אנשים נכנסו לפאניקה ואנשים שעברו
ליד הקיוסק של זלמן התחילו לקחת את השלט הקטן שעמד בכניסה קצת
יותר ברצינות. את אף אחד זה לא עניין איך הוא ידע על זה לפני
כולם.
זלמן עצמו רק חייך ושתק בקיוסק שלו ולא אמר מילה בנושא. הוא
התחיל להיזכר בכל ההרפתקאות שהיו לו עם בני האדם. הוא חייך.
הוא שיער שאם הערסים לא היו נכנסים לחנות שלו ככה כל זה לא היה
קורה. ככה זה שבן אדם חוטף קריזה, ובטח שכשאל חוטף אחת - אתה
עושה דברים שמעולם לחשבת שתעשה. ועכשיו כבר היה מאוחר להתחרט
על כך.
אבל אלוהים הוא אל חשוב ואין לו כוח להתחיל להתפלסף אל שטויות
כאלה. הוא עוד היה צריך להתחיל לארגן את גן עדן ואת הגהנום שלא
היו בנויים לכל כך הרבה אנשים שיבואו אליהם במכה - אבל אלוהים
הוא ארכיטקט ברמה והוא כבר יסתדר.
חיוכו של זלמן הפנה את מקומו להבעה של אכזבה. אלוהים שיער
שאולי ליצור אותנו לא היה רעיון כל כך טוב, ושתוהו ובוהו יכול
להיות רעיון לא רע עם מסתכלים עליו בצורה חיובית, ואם מסתכלים
על העולם באספקט מסוים - אפשר להבין שאם יהיה תוהו ובוהו אז לא
יהיה שוני כל כך גדול בין זה לעולם הרגיל.
בעוד זלמן הרהר על כך כאב עז תקף את ביטנו. תוך מספר שניות הוא
מת מהתקפת לב, מיכאלוב נדרס ע"י רכבת וגבריאלוב נפל מבניין.
"ביי ביי בני אנוש" חשב אלוהים בעוד נשמתו נסקה מעלה מעלה אל
ממלכתו. אם היו לו עיניים באותו רגע אז הוא היה יכול לראות את
הפיצוץ של היקום וזה בהחלט היה מחזה מרשים, אבל הוא יכול ליצור
מאה פיצוצים כאלה אם הוא רוצה אז זה ממש לא הפריע לו להפסיד את
זה.
כשאלוהים חזר לביתו אחרי 300 שנה בכדור הארץ, כל המלאכים שלו
מחאו לו כפיים ושמחו, והוא מהר אמר להם להיות מוכנים לכל המתים
שיגיעו עכשיו. הוא לא ידע מה לעשות עם כל הנשמות שלהם אבל הוא
כבר התחיל לחשוב על דברים אחרים: על היצירה הבאה שלו. יותר טוב
מכל מה שהוא יצר עד עכשיו... נראה לו שיהיו להם שני זנבות ורק
עין אחת ושיער סגול מסביבה! אכן, זו תהיה היצירה הכי טובה שלו.