אני בן חמישים וכמה שנים פלוס מספר חודשים ופה ושם ימים. גבר
מבוגר, בריא עד לא מזמן שהחיים שלו התנהלו בשגרה נעימה של
עבודה, אישה, ילדים, אוטו, טיולים בסופשבוע, מאהבת מפעם לפעם,
תוכנית פנסיה, שני חתולים וכלב. אבל עכשיו אני לא נמצא בקרבת
אף אחד מהמיודעים שציינתי הרגע אלא שוכב בבית הסוהר במחלקת
חולים סופניים. כמו שניתן להבין יש לי סרטן ריאות שאובחן אצלי
לפני כחמישה חודשים ומאז שגרת החיים הנעימה הופכת לשגרת חיים
נוראית אופינית למחלה כזאת. אבל אני לא מתלונן כי ידעתי שזה
מגיע, ידעתי שזה יגיע עוד מהיום הראשון שהתחלתי לעשן. פסיבית,
כי זה מה שאני בעצם. בן אדם פסיבי.

כולכם יודעים איך זה מתחיל- מסתובב עם החבר'ה ברחובות כשאתה
בתחילת הטיפשעשרה, חושב שאתה יודע הכל ושאף אחד לא יספר לך
סיפורים. ככה זה היה אצלי. הפעם הראשונה שהתחלתי להיות ליד
מעשנים היתה בגיל 13. סתם אחד שיושב עם החברה על הברזלים כל
יום ותמיד יש את זה שסוחב מאבא שלו סיגריה ומתחיל לעשן. וככה
זה התחיל- פה מעשנים לידי, שם מעשנים לידי. מישהו מדליק
סיגריה? אני ישר בא לשבת לידו, שואף את העשן המתאבך לתוך
הריאות.
בהתחלה כמובן הרגשתי מזה סחרחורת, הרגשתי בחילה אבל עם הזמן זה
עובר, מתרגלים. עם הזמן התחלתי לקנות קופסאות. מרלבורו לייט,
L.M.  לייט, מרלבורו אדום, גמלים. פשוט קונה ושם בכיס בצורה
שהקופסה תבלוט ומחכה, רק מחכה שמישהו כבר יבקש ממני סיגריה.
ואני, משתדל להסתיר את העליצות על פני ומוציא לו אחת אפילו
שתיים, "קח, שיהיה לך לאחר כך" ותוך שהוא מדליק תסיגריה אני
מתחיל לפטפט איתו, מושך ת'זמן עד שיגמור לעשן ובינתיים נהנה
מהשאכטה בעצמי. בהתחלה עוד ניסיתי להסתיר את הקטע הזה מההורים
שלי אבל עם הזמן הם כבר שמו לב- ציפורניים ושיניים עכורות, דמי
כיס מבוזבזים אבל הם לא יודעים על מה. יום אחד אמא שלי באה
ואמרה לי:
"פיליפ" -זה היה שמי- "יכול להיות שהתחלת לעשן פסיבית?"
תמיד הייתי אומר לה-  "לא אמא, מה פתאום, זה סתם מגעיל"
אבל עם הזמן פשוט נתתי למשפחה שלי להבין שאימצתי את ההרגל הזה,
ליהנות מסיגריה. של אנשים אחרים.  
בפעמים הראשונות עוד השתדלתי לשאוף קצרות כאלה ולהוציא ישר
החוצה אבל מהר מאוד הגעתי למצב שאני לוקח את כל העשן של אלה
שעישנו לידי פנימה, לריאות.
וככה זה ממשיך, תמיד מסתובב עם החברים ונעמד ליד המעשנים.
נכנסים לפאב ואני מושך את החברים לשבת ליד שולחן של מעשנים
כבדים. במסעדות- "כן, שולחן מעשנים בבקשה".
כי אין על זה. אין כמו ארוחה טובה במסעדה שלאחריה נשענים אחורה
באנחת רווחה ושואפים עשן סיגריה של חבר שלך שיושב לידך ישר
לריאות. חוץ מסקס אולי.
זה בכלל נהדר שאחרי הזיון חברה שלי נשכבת לידי ומדליקה
סיגריה, ושנינו נהנים. שואפים עשן.  כבר גיבשתי לעצמי את
המוטו-"עישון (פסיבי), חובה אחרי זיון"

כך זה היה עם רוב החברות שלי אחרי הצבא. כשהיו רוצים להכיר לי
מישהי הייתי חייב לדעת שהיא מעשנת, אחרת, אין.
היתה לי איזה חברה אחת שאחרי כמה חודשים הפסיקה לעשן, בקטע של
בריאות. בהתחלה זה הפריע לי אבל ניסיתי להתגבר. קצת היה חסר לי
שהיא לא היתה מדליקה סיגריה בקולנוע או במסעדה או בנהיגה אז
לפעמים כשהייתי עצבני והייתי חייב ניקוטין להירגע ביקשתי ממנה
להדליק סיגריה ולא לקחת לריאות, רק לקחת שאכטות קטנות כאלה
ולהוציא את העשן על הפרצוף שלי. לפעמים הסכימה ולפעמים לא,
תלוי במצב רוח שלה אז בסוף לא יכולתי להתמודד עם זה. כבר הייתי
מכור וחתכתי ממנה, בדרך להכיר חברה חדשה שכן מוכנה לעשן לידי.


אבל זאת שגרת חיים שאהבתי. אם בהתחלה הייתי נעמד ליד 5-6
מעשנים ביום ולוקח ת'עשן היום הגעתי למצב שאני מסתובב ליד
20-30 מעשנים ביום ומעשן. פסיבית.
30 שנים העברתי בין עבודה, טיולים נישואים ילדים עוד לימודים
ועוד עבודות אבל ההרגל הזה של להיות ליד מעשנים לא יצא ממני.
שנאתי ונגעלתי מתופעת הדחיה מעישון, שהביאה מקומות ציבוריים
רבים לאסור עישון בקרבם. התחלתי להצטרף למועדון חובבי עישון
והשתתפתי בפורומים בנושא, ותמיד, תמיד נהניתי להוציא סיגריה
ולתת למישהו שביקש ממני, מעביר שיחה קצרה ונהנה מהעשן שהוא
פולט ואני שואף לקרבי- אח, אין כמו טבק, אין כמו ניקוטין.
רופא המשפחה קרא אלי יום אחד לשיחה (בטח בגלל אישתי שהתחילה
לדאוג לי) ואמר לי את הדברים האלה:
"מוריס "- זה היה שם משפחתי- "אתה חייב להפסיק לשהות בקרבת
מעשנים אחרים. אתה סובל משיעולים תמידיים, ליחות חריפות מדי
בוקר. הפכת למעשן פסיבי טיפוסי. מכור. ריאות שחורות מרוב עשן,
אצבעות מוכתמות מניקוטין, כהות של חוש הטעם. מה הטעם בכל זה?
אתה כבר הגעת לגיל שבו אתה חייב להפסיק לעשן פסיבית לעבור
לאורח חיים בריא יותר. אני לא יכול להכריח אותך, אני רק יכול
לתת לך אזהרה מוקדמת לפני שתפגע ממחלה כלשהי הקשורה בעישון כמו
התקף לב או סרטן. באמת מוריס כדאי לך לחשוב על זה ברצינות"
ובאמת חשבתי על זה ברצינות. במשך חמש דקות שלמות, הזמן שלקח לי
לצאת מהמרפאה המקומית לרחוב ולחפש מישהו שיצא להפסקת עישון. כי
ככה זה. כל הרעות והחולות שקורים תמיד קורים לאנשים אחרים. לי
זה לא יקרה ואני אמשיך להינות עד סוף ימי מלשאוף את העשן של
אנשים שנמצאים לידי. רק איפה לעזאזל ניתן למצוא אותם בין כל
שלטי ה 'אסור לעשן' הפזורים האלה. כוס אמק אני מת לעשן.
פסיבית.


ואז זה קרה. בבדיקה נוספת שאישתי התעקשה שאעבור התגלה משהו לא
ברור אצלי בריאות. החששות לסרטן התגלו כנכונות ומאז הייתי מגיע
לטיפולים כארבע פעמים בשבוע. וזה פוגע לי בשגרת חיים. פוגע
בקשר שלי עם אישתי, עם ילדי, עם המאהבת וגם עם החתולים והכלב
שלי. רק שאין לי ברירה. חייב לעבור את התהליך הזה של להפסיק
לתת לאחרים לעשן לידי. לפני כמה שבועות סיימתי את הטיפולים
היומיים ואני יוצא מהבית חולים מטושטש מהתרופות בדרכי הביתה
לנוח. אומרים שסביבה ביתית משפיעה על הרגשה לטובה ולפיכך גם על
הטיפול. לא יודע. אבל מה שכן אני מרגיש שאני באמת חייב להפסיק
לעשן פסיבית ולחיות בצורה יותר נקייה. אבל איך שאני הולך ברגל
לאוטו אני מבחין מעברו השני של הכביש באישה עומדת ומעשנת
סיגריה עסיסית. בלי לחשוב פעמים אני מדדה לעבר שפת הכביש
ומתחיל לחצות, ראשי מעורפל מכמות מסיבית של תרופות, מתעלם
מהמכוניות שכמעט דורסות אותי וכל מחשבותי נתונות לסיגריה שאישה
זו מעשנת, רק כמה דקות לעמוד לידה, לשאוף את העשן לריאות
ולהתענג על ההתמכרות.
קרטעתי לי ככה על כביש שלושת המסלולים, ממקד עיני בסיגריה
ובעשן וכשכמעט הגעתי לקצה השני שמעתי צפירת מכונית צורמת
במיוחד והספקתי לראות כשהפניתי ראשי את המכונית שסטתה מהנתיב
אותו חציתי מתנגשת במכונית אחרת שנסעה בנתיב המקביל. מעוצמת
ההתנגשות נהג המכונית עף קדימה דרך החלון, והתרסק על הכביש.
ממצב גופתו המדממת וחוסר התנועה הבנתי שהאיש לא מחוסר הכרה אלא
מת. זה היה זה. זה היה הסוף בשבילי. נשפטתי והואשמתי בהריגה
מתוך רשלנות וסיכון האוכלוסיה. ממעשן, פסיבי, הפכתי לרוצח
בתאונת דרכים. פסיבי.