השעון שמתקתק ברקע, מזכיר לי שהזמן מתקדם גם כשאני תקוע במקום,
גם כשאני בעולמות אחרים. אני מביט על מחוג השניות בשעון האדום
שעל הקיר. עוד הקפה של העיגול הזה והנה כבר אחרי ארבע. תזכורת
לא מלבבת לזה שלא הספקתי לסיים את התרגילים לשיעור היום ושוב
אגיע לא מוכן, צובר פיגור בחומר.  אני מתארגן, מתלבש, לוקח את
התיק ויוצא מהבית. כשאני מתקרב לתחנה אני רואה את שהאוטובוס
שאני רודף אחריו כבר נפרד מהתחנה. מה שאומר שאצטרך לנסוע בקו
אחר ולהגיע באיחור. אני ממתין בתחנה, ממתין לאוטובוס, ממתין גם
לו, לשיחה היומית ממנו שלא הגיעה עדיין.

השיעור כבר מתחיל כשאני יורד מהאוטובוס ליד השק"ם ברחוב אבן
גבירול. במאמץ חסר סיכוי אני מנסה להדביק בצעדיי את קצב השעון
ולהקטין את האיחור. ממש מקרוב אני שומע את הצלצול המזוהה שלו,
אבל זה לא בוקע מהנייד שלי. איך שצליל יכול לעורר בבת אחת את
כל ההתרגשות לחדש את כל ההתלהבות, את הגעגוע לחום שהוא מפיק.
הבחורה לידי עונה לטלפון שלה. צרוף מקרים זדוני שהצלצול שלה
בטלפון זהה. אני מספיק לצעוד עוד כמה צעדים ואז הוא באמת
מתקשר. כל כך חיכיתי לשיחה הזו. אנחנו מספיקים לנהל שיחת חולין
קצרה ולא ממצה לפני שאני נכנס לשיעור. מתוסכל אני נאלץ לסיים.
קיוויתי לשמוע ממנו איזו מילת חיבה קטנה, אבל זה לא קרה. נבוך
מהאיחור אני נכנס לשיעור, מתיישב בסוף הכיתה בפינה. רק אני עם
עצמי והמחשבות שלי.

בהפסקה יש לי רק כמה דקות להספיק למהר לקפיטריה ולשתות אספרסו
קצר. אני מבקש גם קצת חלב קר בשביל לשתות אותו מייד בטמפרטורה
סבירה. כל השיעור נרדמתי ורק מנת קופאין תעיר אותי עכשיו למרות
שכבר מזמן הפסקתי בכלל לשתות קפה. אבל להרגלים רעים קל נורא
להתמכר. לצערי גם החצי השני של השיעור מעייף ואני מאבד עניין,
לא מרוכז, נודד למקומות אחרים, מתגעגע.

חצי שעה אחרי שאני כבר חוזר הביתה הוא שוב מתקשר והפעם דיי
מפתיע אותי. הוא בדרך לת"א לתת לחברים כרטיסים לסרט. אשתו לא
מרגישה טוב הערב אז היא לא יכלה לבוא איתו להקרנת הבכורה הזו.
הוא שואל אם אני רוצה גם כרטיס. "אני רוצה ללכת איתך" אני
עונה. הוא מסביר שהוא חייב לחזור הביתה, שזה כנראה לא אפשרי.
אני מציע לו שסתם יעבור להגיד רק שלום. כמו אדם טובע אני מחפש
את הקש להיאחז בו לפניי שינטשו אותי. הוא לא יודע עדיין. מבטיח
להתקשר לעדכן אותי.

בבגדים שלבשתי ללכת כבר לחדר כושר אני יושב ומחכה לו. מכנסיים
כחולות מבריקות, נעליי ספורט, יושב מול הטלוויזיה ובוהה במרקע
בלי לקלוט את ההתרחשויות. איפה ההתרגשות שהייתה לי איתו
כשהכרנו בהתחלה? למה זה נגמר לי לפניי שרוויתי? אני כל כך לא
מוכן לזה עדיין. מחכה לשיחה שלו, לבד בחדר על הכסא והשעון
האדום שעל הקיר ממשיך את הסיבובים מהצהריים, סיבוב אחר סיבוב,
אבל הפעם בקצב איטי מתמיד. הטלפון לא מצלצל, אפילו SMS לא
מתקבל ממנו. ורק מחוג השניות מתקתק בשקט, מלגלג לי על הציפייה
חסרת התכלית הזו, אני לוקח את התיק ויוצא לחדר כושר.

אני עומד בפתח לחדר הכושר שלי, מציץ שוב בשעון, כמעט עשר בלילה
כבר. מתלבט אם לעשות את הצעד הבא ולרדת למטה. מכוון שחדר הכושר
מתחת לאדמה אז אני יודע שאם ארד כבר לא תהיה יותר קליטה ולא
אהיה זמין. סוג של התנתקות שאני לא מוכן לה עדיין. חיכיתי כל
כך הרבה שיתקשר כבר, אבל הוא לא מתקשר. בעשר מתחיל הסרט, הוא
כנראה נסע הביתה כבר. אני עומד בחוץ וממתין עוד קצת. קר, ויורד
טפטוף דק של גשם מלמעלה. אבל אני מסתתר מתחת לגגון פח של
הפיגומים שמקיפים את הבניין אליו אני אמור להיכנס.

אני יודע שזה נגמר כבר, שהפסדתי במערכה, ובכל זאת מתמהמה בחוץ
לעוד כמה דקות. אולי שריד של תקווה לא רציונאלית, אולי סתם
לעכל את הרגע. אולי אם אדחה את הירידה למרתף הזה מתחת לאדמה
ואשאר זמין לשיחה שלו, לא אצטרך להפנים את העובדה שהוא כבר לא
מאוהב בי. שמה שנשאר לו זה רק רגשות אשם ואישה בהריון שמחכה לו
בבית. ולי נשאר רק האימון הזה בחדר כושר שאמור להצליח להזרים
את הדם לנימים הקטנים שבמח ולצור איזו תחושה של אופטימיות
זמנית, כוזבת, לפניי הנפילה.