כשנכנסתי אליו לחדר פחדתי אפילו להסתכל עליו, שלא לדבר על לגעת
בו בכלל...
הוא היה מוקף בדברים מפחידים שגרמו לי לחשוב כאילו כל רגע אני
אאבד אותו לטובת הצד השני שלעולם לא יחזיר לי אותו.
התיישבתי על ידו והחזקתי לו את ידו.
התייפחתי כשהחזקתי לו את היד.
ואחרי כמעט חצי שעה הוא התעורר.
"מיה?", הוא שאל כשהוא מחפש אותי מסביב.
קמתי במהירות מהכיסא וניגבתי את הדמעות שלי.
"גיא שלי...", לחשתי בקול חלוש וחנוק.
"למה את בוכה? מה קרה לי?", הוא שאל לחוץ.
הסתכלתי עליו, מנסה לחפש את החיוך, החיוך הבלתי נשכח שמרגיע
אותי כ"כ.
אבל לא הצלחתי למצוא אותו והתחלתי שוב לבכות.
"אני מצטערת... אני כ"כ מצטערת גיא...", אמרתי בקול כ"כ שבור
ומלא כאב.
"מה קרה?!", הוא שאל לחוץ וניסה קצת לזוז אבל לא הצליח.
"אני לא מסוגלת לספר לך... אני אקרא לרופא." אמרתי ונישקתי לו
את ידו.
הוא תפס לי את היד וביקש שאני אחזור.
"תספרי לי את. אני מעדיף שאת תספרי לי מאשר בן אדם שמתנהג כמו
מכונה לדברים האלה..."
"אבל אני לא מסוגלת גיא, אני לא מסוגלת."
הוא משך את ידי וכופף אותי אליו.
"בבקשה...", הוא אמר תוך כדי שהוא מלטף את פניי.
"אתה... בבקשה אל תיתן לי להגיד את זה." אמרתי כשאני מתייפחת
מרוב בכי.
הוא ניגב לי את הדמעות ורק הסתכל עליי, הוא ידע שככה אני אספר
לו בלי לפחד.
"אתה משותק." אמרתי אחרי כדקה.
הוא פתח את עיניו ועזב את ידיי.
"אני מה?!" הוא צעק.
"משותק..." לחשתי בפחד.
הדמעות עלו לעיניו בתוך שניות והוא לא היה מסוגל בכלל לדבר.
"אני מצטערת גיא...", אמרתי ונישקתי לו את המצח.
לקחתי את ידיו ובכיתי ביחד איתו על הכאב שלו.
ואחרי כמה זמן אימא שלו נכנסה.
"בן שלי...", היא אמרה באהבה.
כשהיא חיבקה אותו יצאתי מהחדר, לא רציתי להפריע.
התיישבתי במסדרון ורק בכיתי.
פחדתי ממה שעובר לו עכשיו בראש.
אחרי שהריצו לו בדיקות הראו שהוא כנראה יישאר נכה אבל הם רצו
להמשיך ולעשות לו עוד בדיקות.
אבל מבחינת גיא לא היו צריכים עוד בדיקות, הוא כבר השתכנע שהוא
משותק וזהו, שום דבר בעולם לא יעזור לו או יציל אותו. זה כאילו
היה לו איזה שד בראש שבחודשים האחרונים פשוט אומר לו מה לעשות
ואיך "לחיות את חייו".
יום אחד כשבאתי אליו הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר.
"אני לא רוצה שתטפלי בי! זה יותר מדי לבקש מבן אדם. יש לי יותר
מדי צרכים... את לא נשואה לי ואת לא חייבת לטפל בי. זה בסדר
אני מבין את זה." הוא אמר.
"אולי כרגע אני לא נשואה אלייך אבל אני מקווה שיום אחד, בקרוב,
אני כן אהיה נשואה לך", אמרתי וחייכתי לו חיוך קטן, "האהבה שלי
אלייך תמיד תישאר... בכל מצב... אם אתה בריא או חולה זה לא
משנה ללב שלי. אני תמיד אוהב אותך, בכל מצב!"
"את לא מבינה מה תצטרכי לעשות. תצטרכי להלביש אותי, לשים אותי
במיטה, להסיע אותי לכל מקום, לסחוב אותי, לדחוף אותי בכיסא,
להרים אותי לשירותים. זה יותר מדי... זה פשוט יותר מדי...",
הוא אמר בקול שבור ובדמעות.
"גיא, אנחנו ביחד כבר 14 שנים ואתה רוצה שניפרד בגלל זה?! אמרת
לי שיותר בחיים לא תעזוב אותי בגלל שטות, הבטחת לי!!! נכון שזה
דבר איום מה שקרה לך וקשה להתמודד איתו בהתחלה אבל אנחנו
נצליח... לא זורקים 14 שנים לפח בגלל משהו שאולי יום אחד ישתנה
או משהו שאפשר להתרגל אליו."
"אני לא רוצה שתלמדי להתרגל לזה! אני בעצמי לא רוצה להתרגל
למצב הזה, אז למה את צריכה?!", הוא ניגב את הדמעות שלו ועשה
פרצוף קשוח.
"כי אני רוצה!!! אני אלך לגיהינום ובחזרה בשבילך אלף פעם
ביום!!! אני אתרגל לכל מצב רק להיות איתך, להיות איתך...
איתך...", אמרתי ובכיתי איתו.
"אני עושה את זה לטובתך מיה, את תביני את זה ביום מן הימים.
בבקשה מיה תפסיקי לבכות. תביני אותי, בבקשה..."
"גיא אני לא רוצה להבין אותך!!! אני רוצה שנהיה ביחד, תבין את
זה כבר!!! פעם אחרונה שנפרדת ממני הבטחת שיותר בחיים לא תעזוב
אותי, זוכר?!"
"אני זוכר אבל המצב עכשיו שונה, זה לא ילך. איך תהיי איתי אם
אני נכה?! איך?! מה את לא מבינה?! אני נכה!!! לא יהיו לך ילדים
ממני!!! אני לא אלך איתך לשום מקום, את לא מבינה? אני מת מיה
אני כבר מת!!!", הוא צרח פתאום.
"אתה לא מת... אתה חי... אולי הרגליים שלך כרגע לא חיות אבל
המצב יכול להשתנות גיא, זה יכול!!!"
"תביני את שאי אפשר להיות ביחד כי אני נכה ואני לא אתן לך לטפל
בי, את לא איזה עוזרת!!! די מיה תעזבי אותי!!! תשאירי אותי לבד
בבקשה...", הוא אמר והסתכל לכיוון השני.
"אב...", התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי.
"בבקשה...", הוא ביקש.
יצאתי מהחדר שלו כמו שהוא ביקש והלכתי הביתה.
התנהגתי כמו שהוא רצה.
חזרתי הביתה והלכתי למיטה. כשנשכבתי על הכר התחלתי לבכות,
לבכות כאילו גם אני איבדתי את היכולת שלי להזיז את הרגליים
ביחד איתו.
לא הבנתי למה הוא זורק אותי הצידה בכזו קלות רק בגלל שזה יהיה
לי קשה.
אבל החלטתי שאני לא אוותר לו, שאני תמיד אהיה שם בשבילו כי אני
בחיים לא אפסיק לאהוב אותו.
למחרת קבעתי פגישה עם הרופא המומחה בנושא הזה.
ביקשתי מהרופא המטפל בגיא שייתן לי את המידע הרפואי לגביו
בשביל שאני אעביר אותו לרופא השני.
ובעזרת הרבה קשרים הצלחתי להיפגש עם הרופא תוך שבוע וחצי.
"תראי, אני לא רוצה לפתח בך ציפיות מיותרות אבל לפי איך שזה
נראה זה עוד יכול להשתנות." הוא אמר עם קול כבד ללא טיפת
התרגשות.
ואני ישבתי מולו עם דמעות בעיניי מהמחשבה שזה יכול להשתנות.
"איך זה יכול להשתנות? הרופאים האחרים אמרו לי שלא..."
"אני צריך לבדוק אותו בעצמי בשביל להיות בטוח ואחרי שאני אבדוק
אותו נדבר על ההמשך."
"ומתי תבדוק אותו?"
"יש לי זמן פנוי מחרתיים. בואי נגיד שבשעה ארבע תהיי שם ואני
אדבר איתך על זה."
"אני לא יכולה להיות שם..."
"למה?"
"הוא לא רוצה שאני אהיה איתו...", אמרתי ודמעות זולגות מתוך
עיניי.
הרופא הבין שזה לא התחום שלו והחליט לא להתערב.
"אוקי, אז בואי נקבע משהו אחר. ניפגש בעוד שלושה ימים ב-11
בבוקר, את תוכלי?"
"בטח שכן!"
"יופי... ככה זה ייתן לי קצת זמן לבדוק את העובדות שלי."
"אז נתראה בעוד שלושה ימים." הוא אמר והתרומם מהכיסא עם יד
מושטת וחיוך קטן.
"תודה! אין לך מושג מה זה עושה לי לשמוע את זה... באמת
תודה!!!", אמרתי כשלחצתי את ידו.
"אין בעד מה."
יצאתי ממשרדו עם הרגשה טובה, ידעתי שהמצב לא יישאר ככה לנצח.
כ"כ רציתי ללכת ולספר את זה לגיא אבל ידעתי שהוא יכעס עליי אז
העדפתי לחכות עד שאני אשמע מה קורה.
בינתיים ביקשתי מהרופאים שלא יגידו לו למה הרופא יבקר אותו ומה
החלטותיו כי רציתי לספר לו בעצמי.
ולאחר שלושה ימים מתוחים וחסרי שינה באתי למשרד של הרופא בשנית
בתקווה לשמוע דברים טובים.
"תשבי בבקשה." הוא אמר כשנכנסתי.
נלחצתי לשמוע את זה כי חשבתי שאם יש בשורות טובות הוא היה אומר
ישר מההתחלה.
"המצב שלו קצת יותר קשה ממה שחשבתי אבל אם אני אנתח אותו בזמן
הקרוב זה יכול להשתפר. שבוע אחרי הניתוח הוא יוכל להתחיל את
הפיזיותרפיה. אם הוא יתמיד בה במשך שישה חודשים אולי יותר הוא
יוכל לחזור ללכת כאילו כלום לא קרה. אבל הוא יצטרך להתמיד בזה
ולעולם לא להרים ידיים."
הייתי המומה ממה שהרופא אמר ולא הצלחתי לדבר, רק לבכות מרוב
אושר וכאב ביחד.
ואחרי כדקה הרמתי את מבטי למעלה, הבטתי לתוך עיניו מלאת כבוד
אליו.
"אין לך מושג מה זה עושה לי לשמוע אותך אומר את זה..."
"אין מאושרת ממני בכל העולם כרגע. תודה לך! המון תודה!!!",
אמרתי בקול רועד מהתרגשות.
"אל תודי לי כ"כ מוקדם... חכי אחרי הניתוח, שנראה את התוצאות
ואז נדבר. בינתיים אני אקבע מועד לניתוח שלו כבר השבוע כי אני
באמת חושב שאפשר להציל אותו. אני אהיה איתך בקשר."
"שוב תודה לך דוקטור!!!", אמרתי ולחצתי את ידו.
יצאתי ממשרדו עם הרגשה כ"כ טובה שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
משם הלכתי ישר לבית חולים בשביל לדבר איתו.
כבר עברו שבועיים מאז שראיתי אותו והתרגשתי רק מלראות אותו.
כשנכנסתי לחדר הוא הסתכל עליי במבט שנראה ריק מכל רגש.
"מה את עושה פה?", הוא שאל המום.
"גיא יש לי בשורות טובות." אמרתי לו ודמעות בעיניי.
"בשבילי אין דבר כזה. ביקשתי ממך כבר שתעזבי אותי אז בבקשה
תעזבי אותי."
הרופא נכנס באותו רגע גם.
"אמרת לו כבר?", הוא שאל בקול עדין. הוא הבין מה המצב בינינו
וראה את גיא נאבק בעצמו בשבועיים האלו מההחלטה שלו לגבינו.
"לא, אני עכשיו בדיוק באתי להגיד לו."
"להגיד לי מה?", הוא שאל בקול עצבני.
"גיא, אני לא הייתי מוכנה לוותר עליך כמו שאתה מוכן לוותר ובטח
שלא עלינו. הלכתי למומחה בנושא ודיברתי איתו. זה הרופא שהיה
אצלך השבוע. הוא חקר את הכול ודיבר עם הרופאים והוא מאמין
שהמצב שלך יכול להשתנות בעקבות ניתוח ופיזיותרפיה של חצי שנה
או אולי יותר. אבל אסור לך להרים ידיים." כשסיימתי לדבר הרופא
הסביר לו כמה מונחים רפואיים לגבי זה ואז הוא שאל אם יש לו
שאלות וגיא הניע את ראשו לשלילה.
הרופא יצא מהחדר בשביל לתת לי להישאר איתו.
חיכיתי כמה דקות לתגובה ממנו ולא הבנתי למה הוא לא מגיב.
החזקתי את ידו בידי וקיוויתי שלפחות הוא יחזיק לי אותה גם
ויגיד משהו אבל הוא לא.
"גיא?", שאלתי בקול מלא בדאגה.
הוא לא הסתכל לכיוון שלי כשהוא ענה לי לבסוף.
"מיה, אני לא בטוח שאני רוצה להאמין לזה אבל אם יש סיכוי שאני
אוכל להיות איתך כמו פעם אז אני אעשה הכול בשביל זה." הוא אמר
ובכה ביחד איתי.
"גיא... אתה תחזור להיות כמו פעם אהובי. אני אוהבת אותך מותק
שלי."
"גם אני אותך. תודה!"
הוא חיבק אותי חזק ובכה בזרועותיי מרוב אושר.
"התגעגעתי אלייך." אמרתי לו והסתכלתי לתוך עיניו שאהבתי כ"כ.
הוא הסתכל על שפתיי ואני על שלו, על השפתיים היפות שלו שתמיד
רציתי לנשק ברגע שראיתי אותן.
הוא התקרב אליי לאט כי חשש קצת.
ונישק אותי בעדינות, בדיוק כמו שהוא נישק אותי לפני התאונה.
התנשקנו כמה דקות ולבסוף רק התחבקנו.
התגעגעתי לגיא, לגיא שלפני התאונה, שידע לחייך ולהראות את
היופי שלו בחיוך המקסים שלו.
יומיים אחרי כבר היה המועד לניתוח שלו.
"יהיה בסדר." אמרתי והחזקתי את ידו חזק מהפחד שאני אאבד אותו
לתמיד.
"אני אוהבת אותך ואני תמיד אהיה לצידך, לנצח אהובי, לנצח."
"תודה... אני אוהב אותך ואין לי מושג איך הייתי עובר את כל זה
בלעדייך. את המלאכית הקטנה שלי." הוא אמר ורעד מהתרגשות.
"פיטר פן, לא מתאים לך להתנהג ככה...", אמרתי בניסיון לעודד
אותו קצת ולהעלות את החיוך על פניו.
"ונדי שלי, מה הייתי עושה בלעדייך?"
האחות נכנסה לחדר ואמרה שצריך להעביר אותו להרדמה.
החזקתי את ידו עד שהגענו לדלת והייתי צריכה להיפרד ממנו.
"זה לא פרידה, אני אצא מזה והכול יהיה בסדר." הוא אמר לי
כשדמעות זולגות מעיניו ומעיניי.
"אז תן לי נשיקה בשביל שאני אשב פה ואחכה לך עם חיוך." אמרתי.
התכופפתי אליו כשאני עדיין מחזיקה את ידו ובידי השנייה מנגבת
לו את הדמעות.
"די, אל תבכי... יהיה בסדר...", הוא אמר ונשק לי בעדינות
מושלמת.
עזבתי את ידו כשהאחות לקחה אותו מבעד לדלתות.
"אני אוהב אותך." הוא אמר והסתכל עליי.
"גם אני אותך...", לחשתי בשקט כי המילים לא יצאו לי מהפה מרוב
כאב. התיישבתי על הכיסא ביחד עם משפחתו, משפחתי וכמה מחברינו
הטובים ביותר.
כל אחד ישב בכיסא שלו כאילו זה היה התחום האישי שלו שאסור
לחדור אליו, רצינו מרווח אחד מהשני, זמן למחשבה, להירגע...
וכעבור שמונה שעות וחצי מפרכות, הרופא יצא החוצה.
הוא לקח את הידיים שלי וחייך אליי.
"הוא בסדר?", שאלתי כשיש לי ברק בעיניי.
"הניתוח קצת הסתבך אבל עכשיו הוא בסדר. אני חושב שהצלחנו, אני
באמת חושב שהכול הולך להיות טוב..."
"בעוד פחות משבוע נתחיל בפיזיותרפיה. ואז אני כבר אהיה בטוח.
בינתיים אני אהיה איתך בקשר."
"אין מילים בפי בשביל להודות לך על הכול. באמת תודה דוקטור!
המון תודה!!! אני חייבת לך את החיים שלי!", אמרתי וחיבקתי אותו
חזק כהכרת תודה.
"אין בעד מה. אני רק מקווה שהוא יהיה בסדר...", הוא אמר וחייך
אליי.
כשהעבירו אותו לחדר הרגיל ביקשתי שייתנו לי להיות שם כי רציתי
שהוא יראה אותי כשהוא יתעורר. הצוות הרפואי כבר הכיר אותי שם
ונתן לי לשבת איתו עד שהוא התעורר.
כשישבתי ליד מיטתו החזקתי את ידו חזק מרוב התרגשות. כ"כ שמחתי
שהרופא הצליח "לתקן" אותו כי ידעתי שמרגע זה המבחן האמיתי שלנו
יתחיל ועכשיו האהבה שלנו תנצח הכול.
אחרי כמה שעות נרדמתי כשאני עדיין מחזיקה את ידו.
ואז הרגשתי מישהו לוחץ לי על היד.
"גיא?", שאלתי כשקמתי.
"מיה, מה היה? זה הצליח?"
"אתה יכול לעוף, פיטר פן, אתה יכול לעוף." אמרתי וחייכתי
אליו.
"אני לא מאמין...", הוא אמר וחייך אליי חיוך מקסים, ילדותי
ושובב, חיוך ששייך רק לפיטר פן כשהוא נמצא בשמיים עם ונדי.
כעבור כמעט שבוע הפיזיותרפיה של גיא התחילה. התרגילים הבסיסיים
ביותר והקלים ביותר פתאום היו קשים ביותר.
ואני שעמדתי תמיד לצידו בשביל לעזור לו הרגשתי אשמה על כך שאני
עומדת על שתי רגליים ומסוגלת ללכת בלי שידחפו אותי.
אבל גיא לא התייאש ולא נכנע לרגע.
הוא חלם על הרגע שהוא יוכל לעמוד ולחבק אותי, ללכת איתי יד
ביד, להרים אותי שוב, לרקוד ולבלות ביחד בלי שום מגבלה.
וכעבור שבעה חודשים וחצי קשים ומפרכים גיא הצליח ללכת כמו פעם,
ללא קביים, מקל ושום אמצעי עזר אחר.
ושלושה ימים אחרי זה הוא כבר יצא מביה"ח וחזר לביתו, אל החיים
האמיתיים.
כשסוף סוף חזרנו לבית שלו היינו מאושרים.
הנחנו את הדברים בסלון והלכנו לאט לחדר השינה.
הוא פחד ממה שהולך לקרות וגם אני.
אך כשנכנסנו למיטה וחיבקנו אחד את השני היינו רגועים.
הוא נישק אותי בלהט, מגעגוע של יותר משנה לאהבה אמיתית ללא כל
מגבלות, ללא כל קושי וללא כאב.
ואחרי כמה זמן כבר היינו מחוברים אחד עם השני כמו שנשמותינו
היו מחוברות. ולרגע, הזמן עצר ושוב פעם היינו רק הוא ואני
בעולם. הרגשתי כאילו זאת הפעם הראשונה שלנו.
שכבנו מחובקים ורק הסתכלנו אחד על השני.
ליטפתי את גבו והגעתי לצלקת, הצלקת שתמיד תישאר שם ותזכיר לנו
את רגעי החולשה, הבכי, הפחד והגבורה שלנו.
תזכיר לנו איך ניצחנו את הכול.
הוא חייך אליי, כאילו מבין מה אני חושבת ורק ליטף לי את היד.
היה לו חיוך קטן ומקסים עם מבט קצת מבויש.
"אני מרגיש כמו בפעם הראשונה...", הוא אמר וצחק קצת.
"גם אני." אמרתי.
"אני זוכר שבפעם הראשונה אמרתי לך שעכשיו העולם רק שלנו
והרגשתי כאילו אנחנו על חוף מדהים. וגם עכשיו הרגשתי ככה.
ולרגע הזמן נעצר לי בתוך שיערך המפוזר ולרגע, לרגע רק חלמתי
עלייך."
הוא חייך אליי ואני רק יכולתי לחשוב לעצמי כמה שהוא יפה כשהוא
מחייך ככה וחושף שיניים לבנות כמו שלג ושפתיים מלאות תשוקה.
התגעגענו אחד לשני ואהבנו כל רגע שהיינו ביחד.
במשך הלילה רק שכבנו מחובקים ודיברנו, על העתיד, על העבר ועל
מה שקורה בינינו עכשיו.
מספר ימים אחר כך נזכרתי במה שגיא אמר לי לפני הצבא.
"גיא, אתה יודע במה נזכרתי?", שאלתי.
"לא... על מה את חושבת?"
"אתה חייב לי טיול לחו"ל! אמרת לי שאחרי הצבא נטוס ביחד לחו"ל.
ועבר די הרבה זמן מאז הצבא...", אמרתי, מנסה לצחוק למרות שאי
אפשר לצחוק על מה שקרה.
"ולאן את רוצה לטוס, יקירתי?"
"אני יודעת מה נעשה... אני אארגן לנו טיול. יש מקום מסוים שאתה
רוצה ללכת אליו?"
"כן. כל מקום שאת תהיי בו."
"גיא... אני פשוט אוהבת אותך!"
וחודשיים אחרי שהסיוט נגמר היינו על טיסה בדרך לאיטליה.
רק לפני העלייה למטוס גיא גילה שאנחנו טסים לשם.
"בדיוק המקום שרציתי ללכת אליו, נשבע לך." הוא אמר לי וחייך
חיוך רחב ויפה.
כשהגענו לשם הרגשנו כאילו המקום הזה חיכה לנו כל הזמן.
נהנו רק מללכת שם ברחובות, לראות את המסעדות הקטנות עם הכיסאות
בחוץ, השיט על הגונדולות, המוזיקה, האווירה שהייתה באוויר.
נהנינו מכל רגע ודקה שהיינו שם.
"אולי עכשיו נעבור לפה?", אמרתי וצחקתי קצת.
"אם את מוכנה להתרגל לשם בלה אז נעבור לפה."
"מה הקשר?"
"בלה באיטלקית זה יפה ואת יפה כ"כ שכל היום אני אקרא לך בלה."
"גיא, אתה משהו מיוחד...", אמרתי וחייכתי אליו.
"אם לא הייתי מיוחד לא הייתי פיטר פן." הוא אמר כשהוא נעמד
במרפסת של החדר בפוזה של פיטר פן לפני שהוא עומד לעוף.
"ונדי, מה את אומרת? רוצה לעוף קצת?", הוא שאל.
"בכיף." אמרתי וצחקתי.
הוא הרים אותי בידיו מהמיטה והסתובב במהירות. ואני הרגשתי
כאילו הוא לא מחזיק אותי ואני באמת עפה.
ולבסוף נפלנו על הרצפה צוחקים כאילו היינו שיכורים, אולי באמת
היינו שיכורים מרוב האהבה שלנו.
"אני אוהבת אותך, פיטר פן שלי."
"ואני אותך, ונדי יפתי."
כשחזרנו לראשון לציון כבר עברנו לדירה משלנו.
היא לא הייתה גדולה כמו שהיינו רגילים לחיות עד עכשיו אבל
אהבנו אותה כי היא הייתה רק שלנו. ואחרי שפרקנו ועיצבנו את
הדירה הוא אמר שמחכה לי הפתעה בחוץ.
יצאנו ביחד החוצה ולא ראיתי כלום.
"איפה היא?", שאלתי.
"בואי." הוא אמר ולקח את ידי.
הלכנו יד ביד ברחובות במשך כשעה בלי לדבר ובלי לשאול שאלות
ופתאום הוא חייך אליי.
ואז נכנסנו לבית הקודם שלי.
"שבי." הוא אמר לי והצביע על הספסל בכניסה.
התיישבתי בשקט, תוהה לעצמי מה הוא מתכנן כבר עכשיו.
"מיה...", הוא אמר ועצר פתאום, כשהוא נעמד מולי.
הסתכלנו אחד לשני בעיניים וחייכנו.
הוא חייך חיוך שובב שנראה ילדותי כשהכובע נמצא על ראשו.
"את החזרת לי את החיים שלי בחזרה, את נתת לי הכול בלי לבקש
תמורה, את הראשונה שלי בהכל ואני רוצה שתהיי גם האחרונה. פה
הכול התחיל, פה הכרתי אותך לפני יותר מ-16 שנים. ופה אני רוצה
שהחלק החדש גם יתחיל."
"תתחתני איתי?", הוא שאל ועשה פרצוף של ילד קטן שמחכה שיביאו
לו את המתנה.
היו לי פרפרים בבטן ולבי לא הפסיק להלום.
כ"כ התרגשתי ממנו, בכל יום מחדש הוא הפתיע אותי.
"כן." אמרתי בשקט ודמעות זלגו מעיניי.
הוא פתח את הקופסא של הטבעת ובפנים ישבה לה הטבעת הכי מושלמת
שראיתי בחיי.
טבעת דקה, זהב לבן עם יהלום ענק ושקוף. גיא ענד לי את הטבעת על
האצבע שישבה בצורה כ"כ מושלמת.
הוא חיבק אותי חזק ואז התרחק ממני קצת.
"אני אוהב אותך, מיוש." הוא אמר ונישק אותי.
הרגשתי שבאותו רגע סגרנו מעגל.
בפעם הראשונה שראיתי אותו, הוא היה עם הכובע, אז הכול התחיל.
ועכשיו היה לו אותו כובע לבן עם פס אדום כשהוא הציע לי
נישואים. עכשיו עברנו מעולם הילדים לעולם הבוגרים, עולם שבו אף
אחד לא יצליח להפריד בינינו.
אבל לא משנה בן כמה הוא יהיה, בשבילי הוא תמיד יהיה ילד בן תשע
עם שיער חום בלונד עם כובע לבן ופס אדום מקדימה.
שזוף, עם עיניים חומות ושפתיים שרק רוצים לנשק. הוא תמיד יהיה
הפיטר פן שלי, האהבה הגדולה של חיי, האהבה היחידה שלי...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.