"הבדיקה יצאה חיובית".
זה הדבר הכי נורא ששמעתי בחיים שלי.
רציתי למות.
בעצם המוות חיכה לי מעבר לפינה, רק הייתי צריכה להושיט לו את
ידי וללכת אחריו.

לפני חודשיים בערך התחלתי לחוש כאבים ועייפות בלתי פוסקת.
מאז התחילו הצרות, נראה לי שעברתי את כל הבדיקות האפשריות
שכתובות בספר, אם בכלל יש ספר כזה.
לא חשדתי בכלום וכלום זה מה שסיפרו לי, "זה בדיקות שגרתיות" זה
מה שכולם חזרו ואמרו עד שהתחלתי להאמין בזה בעצמי.
ניסיתי להמשיך בחיי הרגילים למרות שהפסדתי יותר מידי שיעורים
בבית הספר, במקרה אחר הייתי מתלוננת כמו כל תלמיד בכיתה י'
ואפילו מבריזה משיעור או שניים, אבל כשאתה חי בחוסר ידיעה
שמסתירים ממך סוד שיכול להשפיע על כל מהלך חייך הנורמלים,
שמשהו אצלך לא בסדר ואף אחד לא יודע מה לא בסדר איתך, הדברים
הקטנים כמו ללכת לבית הספר ולהכין שיעורי בית עם החברות אחרי
הצהרים, נראים כמו משחק ילדים לעומת כל הבדיקות הכואבות
שהכריחו אותי לעבור.
אמא רצתה שהמשיך ללכת כל יום לבית הספר, היא לא רצתה שארגיש
שונה משאר הח'ברה בגילי, אבל כשהייתי מגיעה המורות היו תוקעות
בי מבט של 'מה את עושה פה?, תראי איך את נראת, לכי הביתה!', זה
לא ממש תרם להרגשתי הכללית, שגם ככה היתה על הפנים.
החברות שלי בהתחלה ניסו לעודד אותי, "הכל יעבור", "זה רק
וירוס", אפילו המבוגרים שיחקו עצמם אופטימים לידי, אך על נערה
בת 15 המשחקים האלה כבר לא עובדים, ראיתי את הדאגה בעינייהם,
והרחמים שהקרינו כלפי, דקרו את ליבי בחוזקה.
ככל שעברו הימים, ככה הפסיקו הביקורים של חברותיי לכיתה, כנראה
חשבו שיש לי מחלה מדבקת ולכן הפסיקו להתקרב, לפחות זה היה
התירוץ שנתתי לעצמי, לא רציתי להרגיש מנודה בנוסף לכל.
המחלה לקחה את כל המעט שנשאר לי, סיפקה למקובלים עוד סיבה
להתרחק ממני עד שנשארתי גלמודה, נטולת חברות.

היה זה יום שני, כשקיבלתי את התוצאות.
אני ואמא הלכנו לבית החולים, נכנסנו לראות את ד"ר קלאוזן, שם
אירוני לאדם שחרש באוזן אחת.
הוא ישב שם מאחורי השולחן הגדול שלו, לבוש בחלוק לבן, נראה
עסוק מתמיד עם כל הניירת שעל שולחנו, מנסה לעשות קצת סדר
בבלאגן תוך כדי שיחת טלפון עם פציינט אחר.
אמא ניגשה ולחצה לד"ר קלאוזן את היד ואז התיישבה מולו ואני
התיישבתי בכיסא ליד אמא.
"הבדיקה של דנה יצאה חיובית".
'חיובית' עוד מילה אירונית שצוחקת על כולם, עד כמה שזו מילה
שמבסרת דברים טובים, במקרה שלי היא בישרה על הגרוע מכל.
המשפט הזה הדהד לי ימים בראש עד שהבנתי שהסוף שלי הגיע.
"היא תצטרך לעבור הקרנות בהתחלה ואם המצב שלה לא השתפר, נצטרך
לחפש לה תורם למח עצם".
הבחינו שאני סובלת מלוקמיה שזה סרטן הדם לפי מה שהבנתי מאמא.
'יופי, לפחות לא הצטרכו לכרות לי איזשהו איבר בגוף' הציניות
שבי פרחה.
וכך גם המחלה פרחה ביחד איתה, המצב שלי רק הלך והידרדר, כמות
הכוח שנותר בי, לא הספיק לדבר אולי פרט ללכת לשירותים, בשאר
הזמן הייתי מרותקת למיטה בבית החולים כשאמא ואבא יושבים
לצידי.
כל ההקרנות הכימותרפיות שעברתי עזרו אולי רק להתיש אותי יותר.
הפיתרון היחיד שנותר היה ההשתלה.
בבית החולים ניסו למצוא לי תורם מתאים במשך מי יודע כמה זמן,
ללא הצלחה. אלוהים כנראה רוצה אותי.
אמא ואבא גם לא התאימו. אלוהים כנראה מאוד רוצה אותי.

בלילה חלמתי שבאה אלי מלאך בדמות אשה.
כל לילה היא הגיעה אלי. שמעתי בקולה אומרת שהיא שומרת עלי
מלמעלה ושהכל יסתדר. הייתי מדברת איתה בחלום, היינו יושבות בגן
ורדים והיא הייתה מספרת לי על רגעים בחיי מאז היום שנולדתי,
מסתבר שהיא הייתה מלאך השומר שלי מאז ומתמיד.
אהבתי אותה ואת תחושת הרוגע שהיא הביאה עלי.
היא הייתה החברה היחידה שלי.
לילה אחד אמרה שזאת הפעם האחרונה שהיא תופיע וכי מחר בבוקר
אגלה מדוע היא לא תחזור.
לא רציתי שתלך, אבל משהו בי אמר לי שאפגוש אותה שוב.
כשקמתי בבוקר, ישב לידי איש זקן, הוא בא לבקר אותי ולדרוש
בשלומי, לא ידעתי מי הוא, אבל הוא, הוא כנראה כן ידע מי אני,
אחרת לא היה מגיע לראותי.
אחרי 5 דקות של שתיקה, הוא קם מכיסאו, "אני צריך ללכת".
הוא הושיט לי אלבום תמונות שמן והלך.
אמא נכנסה אחרי שהוא יצא מהחדר, היא כנראה שוב בכתה במסדרון כי
העיניים שלה היו אדומות והיא החזיקה ממחטה רטובה.
רציתי הסבר מאמא. מי היה האיש הזקן הזה.
אבל היא לא אמרה דבר, היא רק הסתכלה לעברי במחשבה איך תסביר את
נוכחותו בחדרי.
פתחתי את אלבום התמונות, אולי אמצא שם תשובות.
אבל מה שמצאתי הותיר בי רק יותר שאלות.
בדף הראשון של האלבום הייתה תמונה של האשה שהופיעה לי בחלום.
המלאך השומר שלי.
הפכתי עוד דף ועוד דף רק כדי לגלות עוד ועוד תמונות שלה.
"זאת אמא שלך" אמא אמרה.
"אמא שלי?, אבל את אמא שלי!" הפצרתי בה.
"את מאומצת, אני לא האמא הביולוגית שלך".
אמא התחילה לבכות.
"והאיש הזה?" שאלתי.
"סבא שלך".
רציתי לצעוק אליה, אבל המחלה לקחה לי גם את האפשרות הזאת.
רק לחשתי בשארית כוחותיי "למה?".

הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי שוב משוטטת בגן של ורדים שהיה לי
בחלום כל לילה.
אבל הייתי בו הפעם לבד, המלאך שלי, אמא שלי לא הייתה הפעם
איתי.
הייתי בהתחלה לא מקובלת, אחר כך מנודה חברתית בגלל המחלה.
ועכשיו?, עכשיו אני גם יתומה בנוסף לכל ולבד.
מתי כל הסיוט הזה יגמר?, או שבעצם אולי הכל כבר נגמר?