אז מה את רואה עכשיו יפה שלי?
פיה שלי?
מסכנה, את עמוק עמוק בתוך הראש שלי,
אני כבר לא שומעת אותך,
את שוכבת לך, בגופך הקטן והדקיק, שמלה לבנה קרועה נחה לך על
הגוף, הכנפיים שלך כבר עייפות מלנסות לצאת בכוח מהראש הזה,
הברק שלהן נעלם.
העיינים שלך, עצובות, עייפות, אדומות, קטנה שלי, דמעה נוזלת לך
על העור הלבן והיפה, העור שמרגיש מת.
פעם העיינים שלך היו מלאות סקרנות ואושר, היום הן ריקות,
חלולות, מיואשות.
נמאס לך לשמוע לא, נמאס לך לשמוע על סיפורי אהבה כושלים, נמאס
לך לשמוע על בעיות עם ההורים והחברים, נמאס לך.
אבל את פיה, את לא יכולה להגיד לא, כי פעם איזה מניאק קבע שאת
תהיי בתוך הראש שלי, הראש המחורבן שלי.
את ביקשת כל כך הרבה פעמים לצאת, לשחרר אותך, לשחרר מהגועל
והייסורים שאת עובר כאן.
בהתחלה לא הקשבתי לך, ניסיתי להדחיק אותך, אבל היום אני באמת
מנסה לשמוע אותך, אבל במו ידי הרגתי אותך, לא הקשבתי לך, וזה
הרג אותך מבפנים, היום את כבר כל כך חלשה שאת לא מצליחה להוציא
קול, את לא מצליחה לתקשר בכל דרך שהיא.
עכשיו אני גם בוכה, אני אוהבת אותך פיה קטנה שלי, יפה שלי, אני
אוהבת אותך, אני מצטערת, כל כך מצטערת, אני רוצה לעזור לך אבל
אני לא מצליחה, אני מבטיחה לך שאני לא אפסיק לנסות, תנסי
בשארית כוחיך להתאושש, אני אתן לך חופש, חופש מהמחשבות הרעות
שלי, אם לא בשבילי שבאמת לא מגיע לי, אז בשבילך, שהיופי שלך
ימשיך להתקיים.

מי שבאמת רוצה לעזור לפיה שלי, שפשוט יכניס לי כדור של אקדח
לרקה. ככה אני אמות, ככה הקטנה שלי לא תסבול יותר.
תעזרו לשתינו להינצל ממני.