ליליאן ישבה בחדרה, רגליה מתחת לישבנה, בוהה במבט מזוגג
בארונית הבגדים שמולה. לאט לאט המבט שעל פניה התפקס, והיא
הבינה שהיא בוהה בבובת ארנב קטנה, שנחה על אחד מהמדפים.
היא המשיכה לבהות בה במשך זמן ממושך, לא מודעת למעשיה. כשהכל
חזר לתודעתה, היא ניערה את עצמה קלות כמשתחררת מחלום, נעמדה על
שתי רגליה הדקות, הרימה את בובת הארנב בידה, וחזרה לשבת על
המיטה.
היא החזיקה בו ביד אחת, משחקת באוזניו הארוכות בידה השניה.
"אתה יודע," היא אמרה, "הוא לא אשם."
בובת הארנב הביטה בה במבט חלול.
"הוא באמת לא אשם. מה לעשות שהוא יצור מתוסבך. זאת באמת לא
אשמתו."
הבובה נעצה בה מבט מבקר.
"אבל מה אני אעשה... אני לא יכולה להמשיך להיות איתו בקשר.
פשוט לא. לא כשהוא ככה. לא. לא כשאני ככה,"
הבובה הביטה בה במבט עדין ומבין, ואז שאלה, "למה לא בעצם? הרי
שניכם רוצים. אז למה לא?"
היא שיחקה באוזנו הימנית באצבעה ומלמלה, כאילו לעצמה, "אני לא
יודעת. באמת שאני לא יודעת. הלוואי והייתי יודעת. אבל אני
לא."
הארנב היסס, ואז שאל, "את... את אוהבת אותו?"
ליליאן הישירה אליו מבט, והנהנה באיטיות. "כ... כן,"
"והוא אוהב אותך?" הוא המשיך לשאול.
"אהב. ז'תומרת" היא נגבה דמעה חמקנית מזווית עינה, "לא יודעת.
עכשיו הוא בטח לא. ככה הוא. פעם כן, ופעם לא. לא יודע מה הוא
רוצה מעצמו."
היא מיששה באבעותיה את עור המגבת של הבובה, וליטפה את פניו
הזעירים באגודלה.
"אל תרגישי אשמה, את לא אשמה."
"אני יודעת שאני לא אשמה," היא מחתה, "אבל מה אני כבר יכולה
לעשות? זה באמת יעזור שאני אכעס עליו? זה באמת יעזור? זה לא
יעזור בכלום. אני שונאת אותו. שונאת אותו וזהו."
"ואם, אם הוא יבקש לחזור?"
"הוא לא באמת יתכוון לכך. הוא יאמר ושניה אחר כך יתחרט."
"כן, אבל... אבל מה אם. מה אם הוא יבקש לחזור ויתכוון לכך?
תחזרי אליו?"
היא שתקה, והרהרה דקה. בסוף הגיעה להחלטה. "לא."
"את בטוחה?"
"כן."
הארנב שתק לרגע, הביט בה מבט עצוב אחד, ואז סובב את ראשו אל
עבר החלון הפתוח לרווחה.
רוח קרה נשבה ממנו, והנעימה את פניה של ליליאן. היא עצמה את
עיניה בהנאה.
ואז פקחה אותן והביטה ישר אל תוך עיניה של הבובה.
היא נעמדה, והתקדמה אל עבר החלון.
כה ארוכה הדרך למטה.
היא טיפסה על האדן בקלילות, לבושה בגופיה לבנה ותחתונים שחורות
בלבד, בובת הארנב נאחזת בחוזקה בידה השמאלית.
היא נעמדה על אדן החלון, מתנודדת קמעה, מתיישרת לאיטה.
הרוח הקרה נשבה בגופה וצרבה את עורה. ליליאן יכלה להרגיש את
עורה נערם נקודת-נקודות, מרוב הקור, אבל היא עצמה את עיניה
ונתנה לעצמה להנות מהמשב הקריר על גופה.
היא שלחה מבט מהסס לעבר הבובה, שהישירה לה מבט חכם ותמים. "וכי
מה נשאר לך כאן?"
"באמת לא נשאר לי כאן כלום." היא הציצה מטה. "לא עכשיו, אחרי
ש... אחרי שהוא..."
היא משכה באפה, ליקקה את שפתיה היבשות והסדוקות מהקור, נשמה
נשימה עמוקה, הביטה לחצי-הסהר שהבריק בפניה וניתקה את ידה
ממסגרת החלון.
ואז, משב רוח לא צפוי גרם לה לאבד מעט מן האחיזה, והיא תפסה את
מסגרת החלון בחוזקה. בובת הארנב נשמטה מידה בהיסח-הדעת, וכמו
בהילוך איטי, וכמו בקצב של נוצה, היא עשתה מספר סיבובים באוויר
כשאוזניה מתערפלות סביבה, ונחתה בעדינות על האדמה הלחה
שלמרגלות החלון, אי שם שבעה קומות למטה.
ליליאן נשענה מעט קדימה, ומצאה את הבובה שולחת אליה מבט קטן,
ריק. מבט של בובה. מבט שכבר לא אמר לה כלום יותר.
היא נשענה חזרה לאחור, ירדה בזהירות מעדן החלון, התיישבה על
מיטתה כשרגליה בתנוחת גורו מתחתיה, ומחתה דמעה אחת מזווית
עינה.
זהו.
זה קרה.
בין אם זה היה במכוון, ובין אם זה קרה מבלי שרצתה.

היא הרפתה.