אתמול לדקה
ראיתי במרקע,
ילד קטן ואביו מתחבאים
מתכופפים, מסתתרים
ממטחי כדורים.
מסביב מהומה,רסיסי אבנים
עפות, פוגעות, פוצעות אנשים.
מטח כדורים בתגובה, יורים
שוטרים יהודים, שוטרים ערבים.
בתוך המהומה, מה עושים
אב ובנו? גופותיהם רועדים.
נצמדים, מקטינים את עצמם
בתפילה שאללה ימנע את מותם.
צרור שורק, ועוד צרור במעופו,
והילד הקט, נפגע בגופו.
פורץ דמו, זורם ומכתים
רגבי אדמה, חומים, מעוכים.
עוד מטח, וראשו הקטן,
מזדעזע, נופל ונשמט.
מגופו המיוסר, אין מפלט
נשמה צעירה של ילד קטן
פורחת לה למעלה, בלאט.
האב ההמום, לשווא מנסה,
מחבק, מנשק, מטלטל ובוכה.
עוד דקה, לא נזהר
ומטח אחרון, לגופו חדר.

מוטלים שם השניים,
מבוססים בדמם,
לאיש לא אכפת,
הכיצד, האמנם?
מותו של הילד,
כה מיותם, מיותר,
ג ל ע ד לסכסוך
שטרם נפתר,
ריב מדון, בין עמים
נלחמים בלי חמלה
על אותה החלקה,
על פיסת אדמה.

עד מתי תמשך,
אלימות, השנאה,
החיים על החרב,
עוינות, משטמה?
הן אפשר וצריך לדבר,
לקבל, ל ו ו ת ר.
להתחיל עוד היום,
להאמין שאפשר,
אם כולנו נרצה,
לחיות בשלום...


נכתב ב-2.10.00
אחרי מותו של הנער מוחמד אלדורה
שנהרג סמוך לנצרים.