הולך לשפת הים
בשעת בין ערביים,
בפאתי האופק
שמש אדמונית.
מאיימת כל דקה
לטבוע תוך המים.
פורש את המגבת
משתרע לי על גב.
חשוף אל מול הרוח
על חול, גופי מרוח.
קרה נושבה
ורעש הגלים,
נושקים,עוגבים
ומתנפצים.
קצף בועתי לבן
חוזר ושוב, כמו ענן.
עוצם עיני, רוצה לשכוח
כל, אולי לברוח.
מעצמי, מקיומי,
מרוע המציאות,
מטמטומה של הרשעות.
אין איש סביבי, לבד,
גלים וחוף, רועד בדד.
זה זמן לחשוב, להסתכל
לתוך עצמי, לשאול ת'אל.
מה ממני הוא רוצה,
ולמה את נפשי חוצה?
היתה לי פעם אהבה
ריגשה, משכה, נגעה, חשקה.
ל פ ת ע  בלי שום אזהרה
הלכה, לבי שברה, מחצה,
סחטה ממנו כל הדם,
כל נים נפשי נכנע, נדהם.

נושבה לה רוח חרישית
גלים רופסים, מתחנחנים.
הבנתי אז במלוא חושי
כיצד נקרע כינור חיי.
יורד החושך, ק ב ר נ י ט,
ביהום הסער, אין מוצא,
לשווא תמתין,
הכל נגמר.