אדי ההבנה התפשטו בתוכי כשעמדנו שם יחד. על החוף. מכורבלות זו
בזו.

הנהיגה על הכביש הפתלתל הזה, פרועה ומסוכנת. אני עדיין לא
בטוחה מהן ההשלכות, מהו המחיר. והזהירו אותי, אני יודעת. אני
עוצרת בדרך, יורדת מהכביש המהיר בניסיון לספוג את אווירת
המקום. למצות חוויות שחבל שאפסיד. עוצרת בחריקה ביודעי שכל
עצירה בכל מזלג שבילים ירוק, בכל פונדק דרך, בכל באר דחוס,
דחוק ומצחין, משמעותה היכרות. והיכרות זו ברכה, וזה חסד וזה מה
שמתכוונים כשאומרים 'חיים'. הכל אני יודעת. סיפרו לי. אז אני
לוגמת משקאות אקזוטיים, בירות איריות בחדרי חדרים אפלוליים.
שואפת אבק דרכים, ריח זיעה בכוכים שחורים, אנשים.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך. זה היה מזמן, אבל אל
תתפלאי, אני זוכרת את הריח שנידף בספטמבר ההוא.
שעונה על הקיר, עמדת שם. תלתליך השחורים מהודקים לקרקפתך,
עינייך בורקות ונעוצות בנקודה נעלמה בקיר. אני לא בטוחה אם אז
כבר הבנתי.  

וחלפו הימים, חלפו. איך לא חשנו בכך? כמעט ולא הרגשנו בזמן,
הנע על פס ייצור עצום, בונה והורס. מבעד לחוצץ זכוכית, מעל
כורסת עור רמה, פוסק, שופט אותנו. הוא התקדם משחר מצהיב לימים
בהירים, בוהקים, ללילות קיץ חמים, חמסינים מטרפי חושים.
ורקדנו. והיינו. ושרדנו הכל, והיינו הכל. דרך קרני השמש
היוקדת. נאבקות בלילות חורף מקפיאים, בימים חורפיים, במימטרים,
בריבים, בוויכוחים. ההבנות שדבקו בנפשנו, ביושבנו שם, מחובקות,
מלטפות, נוגעות-לא נוגעות. תני לי לגעת בך ככה.  
וכל השיגעון הזה, המרעיד. הוא מפחיד. ואני יודעת, יפה שלי,
שלפעמים את מפחדת. אני אסוכך מעלייך. אני כל כך רוצה. בידענותך
ובכוחך הרב הזה שיש לך עליי, את מעצימה אותי. עוזרת לי לנטוע
שורשים חומים, עבותים באדמתי, מפרה אותה. ובכוחך הרב הזה, את
גורמת לי להיות טובה יותר, להיות חזקה יותר, חמה יותר, מקורית
יותר. כי במערכת הזו שרקמנו, אני כל הזמן לומדת ומתפתחת. טפו.
ואין הכוונה פה לשיחות מוטיבציה עמומות הנפלטות מבעד לערפילי
מתמטיקה, דיאט קולה ושוקולד. כי כוחך לא בזה, בובה.
האינטליגנציה המוקרנת ממך, עוצמתית, לוהטת כמאה שמשות. איני
מתייחסת לניתוח סיסטמטי של עגנון, פענוח תרגילי גיאומטריה,
איזון משוואות בכימיה או שיתוף תובנות הנולדות במוזיאון. לא
באלו עסקינן. כי בנחשולים אדירי המימדים האלה, שמאיימים עלינו
ממעל ומתחת ומצדדינו, את עוגן. את מעדנת את הצרות וסופגת
וסופחת ומעבירה אנרגיות. אני מקווה שאת מקשיבה לנאמר פה.

החיים הם לא מה שסיפרו לנו, אני יודעת. זו חידה עתיקה השייכת
לאלו המבכרים לגלות, הכמהים לספר. ובואי ונסתייע. תני לי יד,
היצמדי לגופי, פסעי לצדי. השביל הזה שבחרנו ביחד בעבורנו. לא
חשוב אם נצעד בו יחדיו. כי הביחד שלנו משמעותו אינה זהות.
וההתפתחות היא אינדיווידואלית. ואני סמוכה ובטוחה שנדאג שלא
יהיה מחנק בחדר. האוויר הסמיך הורג, לא מחשל. שלשלאות מתכת
עבות ומחלידות, כפי שאת יודעת, באות בקונטרסט עם הצמיחה.
הפריחה פחות יפה כשזו התפאורה.
החיים הם לא מה שסיפרו לנו, אני יודעת. והדרך תהיה רצופת
שלוליות. אז נילחם בשודדי הדרכים, בקלפנים וחורשי המזימות,
בסלעים מלאי הזיזים, המוטלים על הכביש החלקלק ומאיימים להסיתנו
מהדרך. מטרתם להקשות. היא כל כך נכונה, הדרך בה בחרנו. אז
נכון, יפהפייה שלי, נמעד, וניפול ונישרט, ונדמם, וניכווה.
ונצחק ונשמח ונחווה. וכל החיים האלו, שנזרקנו אל תוכם במחי יד,
יש להבין שפשוט צריך ללמוד ליהנות מהם. צריך ללמוד כי לא לכל
אחד היכולת, כך שמתי לב.
אל תדאגי. העזרה ההדדית שאנחנו מגישות חזקה מאיתני טבע אדירים
ואינה תלויית זמן או אירוע או אזור גיאוגרפי או כמות. את
מרגישה אותי?

והיום, במבט עילי, ממצוקי ענק, אני מעדיפה לוותר על הפוליטיקה
של החברות שלנו. ופשוט ליהנות מלהיות פה, מלחיות. כי עכשיו אני
יודעת שצריך להודות על הניתן לנו. טפו. הוא טוב מספיק, טוב
מאוד אפילו. אז תזכרי את זה, כי אני יודעת שלפעמים את תוהה,
לגביך. אין לך מושג.

עכשיו, בניגוד לקודם, אולי, אני לא צריכה את האישור המתמיד. את
ההיצמדות הבלתי נלאית הזו. אני מתפטרת רשמית מניהול החמ"ל
המתמיד אחרי עצמנו. ביד בטוחה אני מנווטת. בואי איתי, את
מוזמנת.