אין מה לעשות זה אמנם בנאלי אך נכון, אז אני אתחיל בתיאור
היום.
זה היה יום קר ללא זכר שמש, כרגיל במילאנו, אבל לא היה אפור
ולא ירד גשם. למעשה זה היה הראשון בדצמבר, תחילת התקופה של חג
המולד בה מילאנו מתקשטת לכבוד הבאבו נטלה (סוג של תרגום לסנטה
קלאוס). הייתי ישראלי (ועודני בעצם) וגרתי בעיר מטעם עבודה
שהייתה לי בחברת יועצים ארגוניים.

- מה אתה מזיין ת'שכל עוד פעם עם עבודות מומצאות?
- מה אתה רוצה? שאני עוד פעם אכתוב שלמדתי רפואה באיטליה
ואז...
- ואז מה?
- ואז התחיל הסיפור שהתחלתי.
- תנסה...
- אוקיי

- אז גרתי בעיר כי למדתי בה רפואה וביום הספציפי ההוא, חבר שלי
חזר לארץ לתקופה של שבוע להתאווררות לפני המבחנים. ואמא שלי
שהיתה כמה שבועות לפני כן בביקור אצלנו ביקשה שאשלח איתו צמיד
לדודה שלי.

- זה הכל? תסביר את כל הרקע!

טוב, דודה שלי ראתה צמיד שאמא שלי קנתה באיטליה ורצתה אותו
דבר, אני שמן הסתם קיבלתי את מלאכת הביצוע, אם תכירו אותי אז
יהיה מיותר לציין שאני התעצלתי כל השבוע ולא הלכתי לקנות אותו,
עד אותו יום קריר בצהריים שחבר שלי טס.
יהונתן הסתכל ימינה ושמאלה, מחפש את החנות של אייץ' אנד אם
בכיכר סאן בבילה (תחנת מטרו מהדאומו או 5 דק' ממנו בהליכה) הוא
חיפש את החנות, למרות שכבר היה בכיכר הזאת כבר אין ספור פעמים
ועדיין לא ידע מה היציאה הנכונה מהמטרו לחנות, בעיה שחזרה על
עצמה גם במקומות אחרים.

- לא נכון, אני כבר די שולט פה בעניינים.
- אתה מפריע לי!

בכל מקרה את האייץ' אנד אם הוא לא רצה, הוא רצה את החנות ליד
שנקראה "נדין", חנות של נשים עם טעם טוב אך קיטשי, לפחות הוא
נהנה מהבחורות היפות שמתבוננות בחלון הראווה לכשמצא את החנות,
10 דק' כמובן אחרי שהיה מטר ממנה.
הוא נכנס לחנות, זוכר את תיאור הצמיד, חום עם חוליות קצת
כסופות ופרח חום גדול, הוא לא מצא. הוא ראה צמיד שהיה בתיאור
דומה רק בוורוד או סגול. הוא יצא מהחנות ושלח הודעה לאמא שלו
והיא לא ענתה, שלח הודעה לאחותו שתתקשר אליה ותגיד לה שהוא
מחפש אותה, היא ביצעה אך האם לא הייתה זמינה.
לבסוף הלך מיואש לפתח הכנסייה שממול החנות והתיישב בייאוש על
המדרגות.

- לא נכון, ישבתי על העמוד שם ליד.
- אני בונה משהו...

הוא שלח הודעה נוספת לאחותו ששוב תנסה להתקשר, כיוון שחשש
שבסוף יפספס את חברו ששב לארץ ולא יספיק להיפרד ממנו לשלום.
מישהי עברה ושאלה אותו אם יש לו אש (יותר נכון אצ'נדינו שזה
מצית) והוא קילל את עצמו שהוא לא מעשן. זה היה נראה כאילו היא
אורבת לו, כי היא עברה שם וחזרה אליו לאש. הוא לא חשב שזו
הזדמנות מבוזבזת להכיר בחורה כיוון שהיא לא הייתה הטעם שלו,
אבל הצטער שאין לו מצית למישהי אחרת במידה ש... אם... לו...
בדיוק האמא התקשרה והוא חזר לחנות, שוב לא מוצא את הצמיד, בצעד
אמיץ החליט לתת לאמא שלו לדבר עם המוכר. המוכר נרתע ממחשבה
שהוא ידבר אנגלית וקרא למוכרת אפרו-איטלקיה שיודעת יותר טוב
אנגלית והיא דיברה איתה.

- היא "ממש" ידעה אנגלית, היא חשבה שהצמיד שאמא שלי דיברה עליו
הוא הצווארון של החולצה. ואני אומר לה bracelet, יעני צמיד
באנגלית שהיא כל כך יודעת והיא מסתכלת עלי כאילו נפלתי עליה
מסיציליה. אחרי שהראיתי לה בפנטומימה היא הבינה וגילתה לי מה
שגיליתי בעצמי, אין יותר צמידים כאלו. סיכמתי עם אמא שלי על
הוורוד ויצאתי לשאוף אוויר.

- תורי.

יהונתן יצא עם השקית ה- fancy של החנות וישר החביא אותה בתיק,
גם ככה הוא הרגיש לא בנוח עם כל הטלפון והשיחה המוזרה בחנות.
הוא קנה דיאט קולה כרגיל (כי הוא קצת כוסית).

- אמא'שך
- רגע, תיכף אני מוציא אותך גבר, תירגע.
- אני לא צריך שתוציא אותי גבר, אני כבר גבר.
- בוא לא נתחיל את הויכוח הזה עוד פעם.
- נו יאללה.
- הוא חזר למדרגות הכנסייה...
- לעמוד.

הוא חזר למדרגות הכנסייה והתיישב, לוגם ובוחן את הסביבה, אולי
תהיה עוד מישהי שזקוקה לאש?
אחרי 5 דק' התחילה מישהי להסתובב לידו הלוך וחזור. בחורה מתוקה
עם קארה בלונדיני, צעיף צבעוני וסוודר תכול שהתאים לה לעיניים.
בסוף היא ניגשה אליו ושאלה אותו אם הוא תומאס? הוא כרגיל לא
הבין את האיטלקית בפעם הראשונה ואמר כרגיל סקוזי ושוב היא חזרה
על השאלה, בהבנה שהוא לא תומאס כנראה (את זה היא שאלה באנגלית
כבר). "לא, קוראים לי יהונתן, נעים מאוד", הוא אמר ולא האמין
לעצמו שהוא ממשיך ושאל איך קוראים לה. "הילריה", הוא הושיט יד
לשלום והיא נתנה לו, היד הייתה קרה והוא המשיך ושאל אותה אם קר
לה. היא צחקה בביישנות ואמרה שכן. "את מחכה למישהו", הוא המשיך
עדיין המום מגלישת המילים ברהיטות לא אופיינית.
"לתומאס, הוא בחור שבדי שפגשתי באינטרנט וקבענו להיפגש כאן כי
הוא במילאנו". הוא המשיך ואמר: "אני אחכה איתך, רוצה קולה?",
"לא", היא סירבה. "אם הוא לא יבוא את יכולה להיפגש לקפה עם
ישראלי", "אתה ישראלי", "אכן".

- טוב נמאס לי, ביום הזה היא בכלל לבשה שחור, אתה מתאר את
הסוודר מהפעם האחרונה שראית אותה. חוץ מזה שלא הייתי כזה בטוח
בעצמי ואם היא הייתה קצת יותר זהירה היא הייתה בורחת ממני
מזמן, אני הייתי עושה את זה במקומה. אה, וישבתי על עמוד!

- למה אתה הורס, אני הופך אותך לגבר?
- אני כבר גבר גבר, זו ירידה ברמה.
- ממש צחוקים איתך לגנוב בדיחות מהטלוויזיה.
- יאללה, אני אספר כי אתה הורס.

אז הילריה ואני כמובן הלכנו לשתות קפה אחרי שתומאס בושש לבוא,
מסתבר שהיא סטודנטית במילאנו לארכיטקטורה, כמו הרבה ישראלים
ולומדת עם כמה בכיתה. אחרי חצי שעה של דיבורים נזכרתי שחבר שלי
חוזר ואני חייב לחזור כדי לראות אותו ולהגשים את שליחות הקודש
הצמידית. הסברתי לה את המצב וגם שקניתי משהו שצריך לשלוח לארץ.
היא ניצלה את הצמיד שהראיתי, לשאול אם יש לי חברה בישראל לה
אני שולח אותו, אמרתי שלא, היא שאלה אם כאן יש לי אחת, אמרתי
שעדיין לא. היא אמרה לי שחג המולד לבד זה מאוד עצוב, הסכמתי
והיא הציע שהיא תזמין אותי לקפה בחופש החג, נעניתי בהתלהבות
יתר. נתתי לה את מס' הטלפון ונזכרתי שזה מסוכן מדי ולקחתי את
שלה, אמרתי שהיה לי נעים מאוד והלכתי לאוטובוס שהיה ליד
הדאומו.

- לא, תגיד על מה דיברתם?
- זה פרטי.
- זה סיפור.
- תן לי לחשוב... לא!
- טוב, נמאס לי מסדנת החוסר דמיון המודרך הזה.
- וואלה, אני ממש נהנה פה.
- אז אולי תגלה לי ולך מה לעזאזל קורה איתך היום?
- אני אולי אגלה לך, אבל לי אני בספק אם אני יכול לגלות משהו.
- איי... אתה ממש המודע הגדול.
- ההפך, אני כנראה המודע הקטן וזה מתחוור לי רק לאחרונה.
- הגזמת, בינינו אתה מודע די גדול, אולי תתחיל בלמנות את
הדברים ונראה לאן נגיע.

- אני מן הסתם רוצה להגיד אולי לא, אבל אתה כנראה זקוק לסוג של
בידור ואלוהים יודע שאני זקוק לו (דרך אגב הקיום של אלוהים זה
בראש רשימת הדברים שאני לא יודע אז אל תצפה למצוא אותו או את
עצמך).
נלך מהקל אל הכבד כי אני יודע שאני שונא סדר.
אני יודע שאני תמיד אחתוך את עצמי בגילוח ואין לי מה לעשות נגד
זה.
אני יודע שאני תמיד שוכח דברים קטנים שמשנים, הנה עכשיו שכחתי
לשים את הצינור של מכונת הכביסה בכיור ולכן המטבח יקבל את
הספונג'ה החופשית שלו מוקדם מהצפוי החודש.
אני יודע שאני שונא חום ומזיע בקלות גם בקור הגלות.
אני יודע שאני אוהב אוכל.
אני יודע שאני אוהב סקס.
אני יודע שאני אוהב להגיד על עצמי אני.
אני, למרות מה שניתן לחשוב עלי, חולה על הפרצוף שלי ולפחות
פעמיים ביום מסתכל במראה ומגניב את עצמי (במיוחד עם פאות
הלחיים החדשות -I'm smashing).
אני יודע שאני לא שולט בעצמי כשמישהו מספר לי חוויה, ואז אני
חייב להגיב בחוויה דומה משלי, שזה ממש דוחה בעיניי כשעושים לי
את זה, אני יודע גם שהניסיונות שלי לשלוט בזה בדרך כלל לא
עולים יפה.
אני יודע שאני אוהב לא לסיים דברים, למרות שלכאורה נראה שאני
יוצא מזה באלגנטיות.
אני יודע שאני חרד ממה חושבים עלי.
אני יודע שאני רוצה להיות אלטרואיסט, אבל אין לי את המסוגלות.
אני יודע שאני אח גרוע לאח שלי.
אני יודע שאני מאוד מאוד אוהב לישון ואני גם יודע שזו דרך
בריחה קלה מהמציאות כמו הכתיבה.
אני יודע שאני מוכשר בכתיבה ואני מפחד לעשות עם זה משהו.
אני יודע שאני פחדן באופן כללי.
אני יודע שאני אוהב לשקר שקרים לבנים.
אני יודע שאני נהנה לשמוע מוזיקה.
אני יודע שאני רגיש מדי.
אני יודע שלפעמים אני שונא את אמא שלי, אבל מי לא שונא את אמא
שלו לפעמים.
אני יודע שאני חסר רגש לאבא שלי ואני יודע שזה יותר גרוע
מלשנוא אותו.
אני יודע שאני חסר מסוגלות להיפתח ואני יודע שזה קשור לשורה
הקודמת.
אני יודע שאני יודע לנחם, אבל אין מי שינחם אותי.
אני יודע שלהיות או להיות זו בכלל לא שאלה.
אני יודע שלעשות או לעשות זו השאלה.
אני יודע גם שזה אותו דבר.
אני יודע שאני כן אוהב את עצמי, אבל היום קשה לי לדעת למה.
אני יודע שמרוב ששמעתי כל כך הרבה פעמים על הפוטנציאל הלא
ממומש שלי, התחלתי להאמין שהוא באמת לא ניתן למימוש למרות שזה
לא נכון.
אני יודע שאני מבקר אכזרי.
אני יודע שאני שונא ביקורת.
אני יודע שאני שחצן גם אם לפעמים אני בעור כבש.
אני יודע שטעיתי כשחשבתי שיש מתכונים לחיים של הצלחה.
אני יודע שאני שונא דת ופוליטיקה, אבל לו הייתי ראש הממשלה...
אני יודע שלא חוויתי עוד אהבה אמיתית.
אני יודע שיש לי כאב.
אני יודע שעשרים ושלוש שנים לא עזרו לי להתמודד איתו, למרות
שאני יודע שאם מישהו מבוגר יקרא את זה הוא יגיד. "היי, לי יש
הרבה יותר ואני לא יודע".
אני יודע שאני צבוע.
אני יודע שאני לא מכיר את כל כולי, למרות כל מה שכתבתי עד
עכשיו.
אני יודע שבכל פעם שאני מזמזם איזה שיר, אני רוצה לחשוב משהו
שאני מעדיף לא לחשוב.
כן כן, אני פאסיבי להחריד.
כן, זה מדכא אותי.
לא, אני לא יודע איך לצאת מזה.
אני יודע שאני לא אוהב סמים ואני יודע שאולי לאחרים זה טוב -
לפחות אקמול, אם לא מגזימים.
אני יודע שאני אוהב ספרות בלי מוסרי השכל ומסרים מתחכמים.
אני יודע שאני בסוף אמצא את הדרך.
אני מאמין בעצמי למרות הכל
אני יודע שזה יכול להישמע טיפשי.

- אני אקטע אותך שנייה, אני חייב להגיד שזה ממש נוגע ללב כמה
אתה יודע שאתה, אבל מה אתה יודע על אחרים?
- זה לא ברור?
- מממ...
- כלום מן הסתם.
- למה נראה לך שאני מדבר איתך ולא אוכל איזו פסטה עם הילריה?