עוד מאמץ קטן... את יכולה!!! עוד טיפה לנסות... הנה... עין אחת
נפקחה, והנה אחריה עוד אחת, כל הכבוד ילדה, הצלחת לפקוח
עיניים.
עכשיו תזיזי את הידיים ואת הרגליים, כבר שבע בבוקר ועוד שעה יש
ביקור רופאים ואת צריכה להיות לבושה ומוכנה, צריך גם לסדר את
המיטה או שהרופא ההוא עם המשקפיים הגדולים יעשה פרצופים.

בגרביים מלוכלכות את גוררת את הרגליים אל המסדרון, בחדר
הקיצוני יושב איגור האח הענק עם המכשיר לבדיקת לחץ דם, צריך
לעשות את הבדיקה בבוקר כדי שהוא יסכים בלילה לתת לך את הכדור
הכחלחל שמכניס עננים למוח שלך ונותן לך לישון. את זוכרת היטב
איך שלשום לא הסכים לתת לך ושכבת במיטה שעות ארוכות מנסה לחשוב
על כלבלבים ותינוקות ולחמניות טריות כדי שלא תריחי את הריח
שעוטף אותך כל הזמן... הריח החריף הזה שעוטף כל דבר מאחורי
דלתות הזכוכית האלה, ריח נוראי של זיעה אנושית וגרביים ותרופות
ודמעות של יאוש וחוסר אונים.

תגררי רגליים חזרה אל החדר שלך, חדר ריק מלבד שתי מיטות צרות
עם מזרונים יותר דקיקים מהמזרונים שהיו לך בטירונות.
פולינה ה"שותפה" שלך מסדרת על המיטה את הסדין הצהוב, סימן
הזיהוי של המחלקה שלך, את מסתכלת על הזרועות הרזות כל כך
שמיישרות את הקיפולים של הסדין בצידי המיטה, עצמות מכוסות עור,
היא בקושי הולכת ואף פעם לא מדברת אבל הרופא עם המשקפיים אמר
לה שאם לא תתחיל להתאמץ קצת היא לעולם לא תקבל "זכות טלפון"
והיא כל כך מתגעגעת הביתה.

"כולם מגיעים לכאן כמו דף חלק, טבולה ראסה", אמר לך הרופא ביום
שהגעת לכאן, "לאף אחד אין שום זכות בהתחלה אבל אפשר להרוויח
אותן לאט לאט. את רוצה להתקשר הביתה? תראי לי שמגיע לך, שתפי
פעולה. את רוצה שהאחיות יביאו לך קפה בבוקר? קחי את התרופות
שלך כמו ילדה טובה. את רוצה לצאת לשעה לשמש? כדאי שתתחילי
לשוחח בפגישות עם הפסיכולוגית".
פולינה כבר שלושה חודשים פה ועדיין לא יכולה לשוחח בטלפון.
אמרו לה שעד שלא תעלה 2 קילוגרמים לא תקבל שום זכות, והיא רק
יורדת עוד ועוד במשקל. את זה סיפרה לך נטלי יום אחד, בלי ששאלת
בכלל. כי פולינה לא מדברת עם אף אחד, רק מסתכלת בתמונה שיש לה
ליד המיטה - ובוכה.

את פורשת את הסדין הצהוב על המיטה, מנסה למתוח אותו על המזרון
הצר וליישר את כל הקפלים.
יש עליו כתמים ואת מנסה לא לחשוב ממה הם נוצרו, והתנועות שלך
איטיות כל כך... כאילו לוקח שעה לכל איתות חשמלי מהמוח להגיע
עד לידיים שלך, שעה.
את התיק הקטן שלך דחפת עמוק מתחת למיטה, שלא יבצבץ. הוא כמעט
ריק התיק שלך - את כל החפצים לקחו ממך עוד בחדר המיון כשרק
הגעת. את השרוכים של הנעליים לקחו לך - שלא תתלי את עצמך, את
המצית לקחו לך - שלא תשרפי את עצמך, את המראה הקטנה שלך לקחו
שלא תחתכי את עצמך, אפילו את המברשת שלך לקחו ממך אחרי שהאחות
באה לחדר שלך וראתה אותך יושבת על הרצפה בזרוע מדממת ו"מסרקת"
את אמת היד שלך שוב ושוב ושוב ושוב.

את מעט הבגדים שארזו לך לפני שבאת לקחו ממך ובמקומם נתנו לך
פיג'מה סגולה ומכוערת שגדולה עליך בהמון מידות וסמל משרד
הבריאות מוטבע עליה. אסור לך ללבוש שומדבר אחר, אולי עוד כמה
שבועות אם תהיי ילדה טובה ותשתפי פעולה יעבירו אותך למחלקה
הפתוחה ותוכלי ללבוש בגדים אמיתיים עם כפתורים וצבעים.

כבר כמעט שמונה בבוקר, את יושבת על המיטה שלך, פולינה יושבת
מולך על מיטתה, שתיכן שותקות ומחכות לרופאים שיעשו את הסיבוב
שלהם, יסתכלו במבט בוחן בחדר הריק, ישאלו שאלות, אותן השאלות
כל בוקר. "איך את מרגישה נירה'לה?", תשאל הסטאז'רית שממונה
עליך, התלתלים שלה יקפצו כשהראש שלה יזוז ואור הניאון ירצד על
המשקפיים הקטנטנים והעדינים על אפה.
וכמו בכל בוקר אחר בתשעת הימים שקדמו ליום הזה, את תשבי שם על
המיטה הקטנה, מודעת בקושי לדמעות הדוממות שמתגלגלות בלי הפסקה
על לחייך, ושוב ושוב תנסי להיזכר איך מפעילים את מיתרי הקול
שלך, איך מוציאים אוויר עם צליל, ולא תצליחי להיזכר.
והרופא עם המשקפיים הגדולים, זה שנראה חשוב ורציני, יצקצק
בלשונו ויאמר לסטאז'רית ההיא ששוב צריך לבדוק את המינון של
הטגרטול, כי משהו ללא ספק לא מאוזן. אולי הפעם יציע לנסות שוב
אולנזפין, אולי לא.
ושוב ידקרו אותך בזרוע ויוציאו ממך 3 מבחנות כמו בכל יום, ושוב
כולם יסתכלו עליך במבט מלא רחמים, ושוב יוסיפו לך עוד כדור
לתפריט היומי.

סיבוב הרופאים יסתיים, את יודעת שהוא נגמר כשאת שומעת את
הצעקות של הבנים מהחדר האחרון במסדרון, הם תמיד מתחילים לרוץ
ולהשתולל אחרי שהרופאים הולכים, בטח ההוא עם הקוצים שוב ירכב
על המטאטא הלוך וחזור במחלקה, או ישב לבהות שעות ארוכות
בטלויזיה על ערוץ 24 שמשדרת כל היממה בלי קול שירים שאת לא
מכירה.

את שוכבת לך על המיטה, מכורבלת בעצמך כמו כדור, מקודם ירדת עם
כולם בטור ארוך ארוך לארוחת בוקר, טעמת 2 כפות מהדייסה הלבנה
המרירה שמולך ושתית בספל פלסטיק כחול תה פושר בלי סוכר.
צער מילא את ליבך כשראית את פולינה יושבת עם איגור האח המפחיד
והוא מאכיל אותה בכפית, הדמעות על לחייך התגלגלו בלי קול וללא
הפסקה, ומיד כשהאחות הראשית הודיעה שאפשר לעלות חזרה ושהיא
פתחה את הדלת הנעולה של חדר האוכל, עלית במדרגות וחזרת אל
המיטה שלך, זאת עם המזרון הצהוב והכתם הכהה בפינה.

לירון עברה מקודם בחדר ושאלה אם את רוצה שוקולד, אבא שלה בא
לבקר אותה והביא לה שוקולד פרה עם פצפוצים. ואת תסתכלי על
החברבורות הסגולות שמכסות את הזרועות שלה, ותזכרי איך בלילה
שאבא שלה הביא אותה לכאן הוא חיבק אותה חזק חזק חזק עד שחשבת
שתשמעי קול פצפוץ מעמוד השדרה שלה. ותזכרי איך שמעת אותו לוחש
לה באוזן שלא תשכח את הסוד שלהם, שאסור לה לספר לאף אחד, שזה
רק בין שניהם.

ותקחי קוביה של שוקולד ותשימי אותה על הלשון, מחכה להרגיש את
המתיקות מתפשטת בחלל הפה שלך... מחכה ומחכה ו... כלום, אין
טעם. בתחתית נעלמים כל החושים ונשארת רק מרירות, רק טעם אחד יש
בתחתית.

ושוב הדמעות האלה, לעזאזל איתן.

פתאום פנים מוכרות במפתן הדלת. את מנסה להתמקד, מנערת את הראש
מלא התרופות וממצמצת בעיניים שלך.
חמימות מתפשטת בשיפולי בטנך, העיניים שלך נוצצות.
זאת ענבר... ענבר... ענבר!!!