עמדתי ליד גן-ילדים והסתכלתי לכיוון השמיים, הייתי מרותק,
תופעות קטנות ויומיומיות של הטבע תמיד הצליחו לרתק אותי.
היה זה בוקר, בוקר שבא אחרי לילה ארוך של גשמים, והתופעה
שהתבוננתי בה הייתה קשת בענן, היא כל כך התאימה לשמש, כרקע
למגרש המשחקים שנצבע לא מזמן, לדשא הירוק שמתחתיו, לבתים
הלבנים עם הגגות האדומים מאחוריו, לעצים, לריח, לתחושה ולקול
הילדים המשחקים בגן, שלרגע היה נדמה לי שזה לא מציאותי, שאני
מתבונן בתמונה או בסרט.
ראיתי מראות כאלו אינספור פעמים בטלויזיה, אך כאשר אתה קולט את
התמונה הזאת במציאות, אתה יכול להרגיש את השלווה נוחתת
עליך...
הרשיתי לעצמי לשקוע בהרגשה שמילאה אותי, לקוות, להירגע, להרפות
את שרירי.
ואז הכל נהרס.
התמונה נשארה עומדת, הילדים עדיין שיחקו והקשת הייתה עדיין
בענן, אך במקביל שמעתי שוב את הירי המתנהל לא רחוק מספיק מפה,
ירי אשר לא הקפיץ ולא הפחיד, לא אותי ולא, במיוחד לא, את
הילדים.
הם היו רגילים וזאת היתה הבעיה!
איך אפשר להגיד שהאנושות התפתחה ולו בקצת מימי סב-סבינו אם
עדיין יש ילדים, תינוקות, הרגילים לחיות בצל המלחמה, הרגילים
לקול המתחים הרועשים, לתת-המקלעים שמרססים, לפצצות שנופלות
מהשמיים.
ואיפה אני נכנס לתמונה?
תפקידי, לפחות לרגע נתון זה, הוא לשמור על הילדים האלו, כדי
שיגדלו וישכחו את קול הנשק החם. כדי שילדיהם לא ידעו מעולם
צלילים, רעש, מסוג זה.
תוך מחשבה על תמימות המשאלה הזאת, שכנראה גם לא תתגשם, הרמתי
את נשקי בצורה שתאפשר לי להשתמש בו במהירות במקרה הצורך
והמשכתי במשימתי בתקווה חסרת היגיון שאולי יום אחד, יהיה זה
זכרון עמום... אולי...

26.12.04 רצועת עזה, גוש קטיף, רפיח-ים.