את החיים האלה. את הכל.

את המבטים המטומטמים שלהם, את ההצקות המפגרות שלהם, את
ההתנשאות הזאת, את ההתעלמות שלהם ממני כשהם לא רוצים להקשיב.
אני שונאת את כל הבנים שגרמו לי לבכות, את כל הפעמים שפגעתי
באנשים והם לא הצליחו לסלוח לי. את כל הפעמים שאנשים פגעו בי.
אני שונאת את אלוהים, אם הוא קיים בכלל, על שנתן למשפחה שלי
להגיע למצב כזה שהם לא יכולים לשבת ביחד מבלי לבכות על החיים
המטומטמים שלהם, על סבא וסבתא שלי, ועל כל הצרות שלא חסרות
להם.
אני שונאת את זה שהמצב הכלכלי שלנו בקרשים, ואין לי שום דבר
שאני יכולה לעשות בקשר לזה.
אני שונאת את זה שאני לא יכולה לעבור יום מבלי לבכות. אני
שונאת את זה שיש אנשים שמרשים לעצמם הכל מהכל. אני שונא את
הצביעות, הגזענות, חוסר אכפתיות, אגואיסטיות, אלימות, רצח,
קללות, רוע.
אני שונאת את זה שזה ידוע לכולם שאף פעם לא יהיה שלום. אני
שונאת את המצב הזה, שאף פעם לא יהיה מושלם. אני שונאת את
הידיעה הזאת שאני אף פעם לא אהיה מאושרת במאה אחוז. אני שונאת
את הרגשת הבדידות המתמשכת, את השגרה שתקועה לי בוריד.
אני שונאת שנכנסתי למצב שאני לא יכולה להפסיק לפגוע בעצמי. אני
שונאת את זה שאף אחד לא שם לב לכלום, חוץ מלעצמו. אני שונאת את
זה שאנשים לא מייחסים חשיבות לדמעות. אני שונאת שלא מייחסים
חשיבות לדברים הקטנים, לרצונות הכי קטנים והכי גדולים של
אנשים.
אני שונאת שאומרים לי מה לעשות ושלכולם יש ביקורת על כל דבר.
אני שונאת את זה שכשאני מנסה לצחוק ולחיות קצת אז מישהו בא
והורס את זה במבט גועלי, במילה מעצבנת שקוטעת את הצחוק באמצע,
בכל ביקורת שהיא פשוט הורסת את הרגע הקטן הזה של אושר.
אני שונאת את בית הספר הזה שטורח להזכיר לנו בכל יום שהוא בית
ספר לא דמוקרטי. שכל המורים שם טוענים שאכפת להם, שהם לא רוצים
שניכשל, והם מודעים לכל מה שקורה בבית ספר. אני שונאת את זה כי
זה לא נכון. אני שונאת את זה כי הם לא שמים לב למה שקורה, הם
לא יודעים מה יש בראש של התלמידים למרות שהם חושבים שכן. הם לא
יודעת מה הולך להם בבית, וזה גם לא מעניין אותם.
אני שונאת את זה שמשקרים. אני שונאת שאומרים לי את מה שחושבים
שאני רוצה לשמוע. אני שונאת את זה שאומרים שהכל יהיה בסדר,
כשידוע לכולם שלא יהיה. אני שונאת שמבקרים את מה שאני אוהבת.
אני שונאת שנדחפים לחיים שלי כשהם לא מכירים אותי בכלל וחושבים
שהם יכולים להידחף ופתאום יהיה להם אכפת רק כי מסקרן אותם לדעת
על צרות של אחרים. אולי זה ישמח אותם קצת לשמוע צרות של מישהו
אחר. אני שונאת את זה.
אני שונאת את עצמי שאני לא יכולה לחייך קצת, אני שונאת את עצמי
שאני כבר בקושי אומרת לאנשים שאני אוהבת אותם כשאני אוהבת
אותם, אני שונאת את זה שאני מראה חוסר אכפתיות, אני שונאת את
זה שאני לא יכולה להתרכז בלימודים ושאני לא יכולה קצת יותר
לעזור בבית, זה גורם לי לשנוא את עצמי.
אני שונאת את עצמי כשאני בוכה. אני שונאת את עצמי כשאני מביטה
במראה. אני שונאת את עצמי כשאני אוכלת, כי אני תמיד חושבת שנאי
אוכלת יותר מדי. אני שונאת את עצמי שאני כל הזמן חייבת לאנשים
והם טורחים להזכיר לי את זה, ושהם טורחים להזכיר לי את כל
הפעמים שפגעתי בהם. אני שונאת את זה ששכחתי כבר איך זה
שמקשיבים לי, ואני שונאת את זה שזה גם גרם לי לשכוח איך
מקשיבים. שונאת את זה.
אני שונאת את זה שמתעלמים ממני, כשזה הדבר האחרון שאני רוצה
שיקרה עם אותו בנאדם שמתעלם. אני שונאת שלפעמים האגו חשוב יותר
מהכל. אני שונאת ששוכחים אותי.
אני שונאת את עצמי ואני שונאת את כולם. אני שונאת את העולם
המלוכלך והמסריח הזה, את הבית ספר שמלא בריח של שתן וזה מראה
כמה שלאף אחד לא אכפת. אני שונאת אנשים.


אני שונאת לשנוא.