אחד אחד, פתק פתק, הורדתי אותם. כמו פתיתי שלג רכים הם נחתו על
הרצפה, הסתכלתי בדממה, כאילו העולם מדבר אליי דרך רעש המכוניות
והצרחות של השכנים. אחרי כל מה שעברתי, עדיין לא הרגשתי שלם.
גם אחרי שהכל נגמר, הרגשתי שמשהו היה חסר לי. היא הייתה חסרה
לי. הציץ לעיני פתק, הפתק הורוד. שהצבע שלו דהה מזמן. עם הכתב
שלה, כתב עגול וברור. קראתי "יצאתי, אני אוהבת אותך כמו תמיד".
היא אף פעם לא חסכה במחמאות וקריאות אהבה ואף פעם, כל עוד זה
היה ממנה, זה לא היה נשמע נדוש, "אל תשכח להתקשר להורים שלך הם
דואגים. מיקי." הם כל כך דאגו לי כשלא הייתי פה כאילו פחדו שכל
שניה יכולה להיות השניה שבה איזה סיני כהה וכחוש בדיוק תוקף
אותי בלוחמה הסינית המיוחדת שלו. כל השיחות שלי לא הועילו,
עדיין המשיכו לדאוג לי, אני מבין אותם. באמת, רק אני לא מבין
למה הם התאבדו. רק בשביל לצאת מהייסורים של הדאגה אליי.
כשראיתי את מיקי מסתכלת אליי במשקפי שמש הגדולות זה כבר היה
נראה תמוה, הרי מי לובש משקפי שמש בתוך נתב"ג קבלת אורחים?
והיא לא חייכה ולא בכתה. היא הייתה אטומה כזאת, כאילו מישהו
לחץ על כפתור והיא נשארה קפואה שכזו. באתי אליה, "מה קרה?".
היא הרימה אליי מבט, הורידה לאט לאט את המשקפיים ואמרה, "זה
הם. הם לא יכלו יותר לעמוד בזה." ידעתי מה זה אומר, ולא רציתי
להיות צודק. המבט שלי שאל אותה אם זה מה שאני חושב שזה, והיא
פרצה בבכי חרישי. מכאיב יותר מכל סוג של בכי. בכי שלה, כואב
הכי הרבה. שתקתי ומצאתי את עצמי מנחם את מיקי שלי על ההתאבדות
של ההורים שלי. תמיד היה לה קשה עם פרידות ממושכות. חיבקתי
אותה וחזרנו הביתה בשתיקה נוראית, כשמדי פעם היא מוציאה איזה
יבבה צובטת. הלכנו לישון והתעוררתי לבד כשעל המיטה יש פתק. היא
תמיד אהבה להשאיר לי פתקים. היה רשום בו, "אני מצטערת ותמיד
אוהבת", ידעתי מה קרה... היא עזבה אותי גם... היא לא יכלה
לעמוד בזה יותר. הלכתי ללוח המודעות שבו שמרתי את כל הפתקים
שהיא השאירה לי, את כולם חוץ מאחד שסימבה הכלב של השכנים אכל
בטעות. ניתקתי את הפתקים מהלוח. כל פתק שנשר לו הרגשתי שעוד
חלק מהלב שלי, ממיקי, נושר יחד איתו. אהבתי אותה, באמת אהבתי
אותה. והיא עזבה אותי. אני מרגיש אבוד והבית כל כך גדול ואני
כל כך בודד... מיקי נכנסת ושואלת, "מה נשמע", אני עונה לה לפני
שאני עוד מבין "אחלה... על מה את מצטערת?", וישר אחרי המשפט
יצאה לי צעקה חרישית שהייתה לא מוכרת אפילו לי. חיבקתי אותה
כמו שלא חיבקתי אותה בחיים שלי. אני כל כך אוהב אותה, ואני לא
אתן לה לעזוב אותי אף פעם. אמרתי לה את זה. שאלתי אותה לאן היא
הלכה והיא ענתה "להורים שלך".