הרבה זמן שלא נרדמתי,
העיניים כבדות כל כך, אבל הפחד לישון גובר, אני מפחדת להרדם
ולפספס-לפספס רגע בחיים, רגע של מבט, רגע של מגע ורגע של מחשבה
במיוחד עליו.
המחשבות עליו בתקופה האחרונה לא נותנות לי מנוח, המבט שלו
כשהוא אמר שהוא נוסע ולא יודע מתי יחזור, והנשיקה והחיבוק
כשהוא נסע.
התמונות האלה לא יוצאות לי מהראש, ובכל פעם שאני עוצמת ולו
לרגע את העיניים, התמונות נעלמות. אני לא רוצה לתת להן להעלם,
זה הזיכרון היחידי שיש לי ממנו שנראה אמיתי ולא עוד חלום.
התאונה גם עולה לי בראש ברגע שהעיניים נעצמות.
אומנם לא הייתי שם, אבל אני הרגשתי-הרגשתי את הזעקה שלו
כשהמשאית סטתה מהדרך, הרגשתי את הכאב שלו כשהוא נכנס תחת
גלגליה, ואני מתעוררת מרעש הזגוגיות המתנפצות והצעקות שחודרות
לי לאוזניים ומהדהדות בלי סוף.
אני לפעמים חושבת מה היה קורה אם הייתי מתעקשת שלא ייצא בשעה
כזאת מאוחרת, אבל אז אני נזכרת במילים שלו-שלא אכפת לו מתי ולא
אכפת לו למה, וממש לא משנה לו מיזה יהיה, הוא תמיד יבוא, הרי
הצבא היה בשבילו הכל, הוא היה הקצין שכולם אהבו, היה זה שכולם
מבקשים ממנו כי יודעים שהוא תמיד יעזור.
אבל הוא לא חשב עלי, לא היה אכפת לו להשאיר אותי בבית לחכות
שיתקשר לספר מה הולך.
אודי היה החבר שלי מאז כיתה ט', לא נפרדנו גם כשהיה כבר נדמה
שנמאס.מאז ומתמיד הוא דיבר על הצבא בנחישות עם ברק כזה בעיניים
שאני בחיים לא אשכח.
אני כותבת ובוכה, אני כל היום בוכה, איך אפשר להחלים מכזאת
פציעה?
הלב כל כך מרוסק והעיניים כבר כבדות ועייפות.