התעוררתי מתחושת השמש בעיניי.
לא פתחתי אותם, רציתי להנות מקורי השינה האחרונים.
לקחתי נשימה עמוקה, הרחתי את ריח הדשא הרטוב, את ריח הפרחים
שרק פרחו.
רציתי להישאר ככה כל היום, אך ידעתי שמצפה לי יום קשה וארוך,
ותחילת היום תיהיה הקשה ביותר.
פקחתי את עיניי, ראיתי את השמש שרק זרחה, את הטל הזעיר שעל עלי
הפרחים, את הדבורים שעובדות בחריצות ואף את הציפורים שקמו
משנתם והתכוננו לזמר...
ואז, לאט לאט, כמו שאני נהיתי מודע לטבע, כך הטבע ניהיה מודע
אלי, זה הרגע שתיעבתי.
הטל שעל הפרחים התייבש, הפרחים עצמם קמלו ומתו, הדבורים החלו
לצנוח מהאוויר חסרי ניצוץ חיים.
הציפורים נידמו, לא הייתה להםסיבה לשיר, הם גססו מנכוחותי.
הדשא התייבש ובער, והלהבה שעתה ניזונה לא רק מהעשב היבש אלא גם
מזעמי, התפשטה במהירות ותוך רגעים מצאתי את עצמי בתופת.
אבא!!! ארור תהיה, אבי!!! אך על מה אני מדבר? כבר ארור
אתה...
מלך, כך אתה מכנה את עצמך, מלך השאול! ואני? מה איתי? כבינך,
איני יכול להינות מיופי?
כנראה שלא, יש לי תפקיד אחר. נחמה, אולי... יופי מסוג אחר,
יופי אפל...
אני זוכה לראות איך נשמות מושחטות פורצות מהגוף הרקוב שלהם,
ונמשכות, בכח, על ידי, לעבר אבי.
משך קיומי העלוב אינו פרי בחירתי, כזה הוא אני מתחילת הבריאה
ועד סופה, אך לנשמות האלו הייתה בחירה... הם יבינו מהר מאד,
טוב מאד, איזו בחירה שגויה זאת הייתה.