היא שכבה שם... עורה הלבן בהק ביופי מדהים, עיניה הירוקות
הגדולות היו עצומות, אך לא יכולת לפספס את יופיין. שיערה הצהוב
הארוך, כמו משי חלק מונח על המיטה... והיא שם.
כל כך רציתי לנשק אותך... אבל לא הצלחתי.
לא הצלחתי לעשות זאת אז כשכולם היו בחוץ, וגם היום לא יכול.
טיפות של גשם ירדו באותו הלילה. נסעתי במהירות אלייך, לא הבנתי
למה... אבל זה פשוט קרה. כשהחברה סיפרה לי מה קרה איתך לא
ידעתי מה לחשוב... לא ידעתי במה להאמין... את... מכולם?
הרי אהבת אותי, חיבקת ונישקת ולימדת אותי מה זאת אהבה.
הבטחת לי שתמיד זה יישאר... וכל שאר הדברים שאומרים ולא
מתכוונים אליהם אף פעם... אבל האמנתי לך!!!
כשראיתי אותך בחדר, מחזיקה את הטוש האדום, העיניים שלך עצומות,
ואמרת לי שהכל בסדר... ידעתי שמשהו יקרה... כמובן רק אח"כ
הבנתי מה... אבל ידעתי...
אני לא אספר להורים שלך אף פעם מה קרה באמת... כנראה שזה יישאר
בינינו (כולל גם אותה) עד הקבר...
עברו כבר שש שנים... ואני פה... מסתכל עלייך ותוהה מה קורה
איתך עכשיו... אם טוב לך, אם את חושבת עליי לפעמים... דיברנו
הרבה בשנה האחרונה... אבל זה אף פעם לא יהיה אותו דבר... החיוך
כבר נמחק... והשתנינו נורא...
אני עדיין חושב עלייך, אוהב אותך... וזאת הפעם הראשונה שהצלחתי
לעשות את זה...
מוקדש לד. "מי ייתן ונרך יאיר את שמי הלילה" |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.