"תמשיך לדבר, לא משנה על מה, אני אפילו מרשה לך לספר לי דברים
משעממים" ביקשת.
אהבת להירדם מכורבלים ביחד מתחת לפוך כשאני מברבר לך שטויות
באמצע הלילה.

קר בחוץ ויורד גשם. כל פעם שהיינו מגיעים לנושא של חורף, היינו
חוזרים לאותו ויכוח סרק שרק מכוח האינרציה המשכנו לטחון מים
איתו, הקשר בין נשים, חורף ודחף למצוא מישהו לחמם את המיטה.
הוויכוח תמיד היה מסתיים כשהיית אומרת "אתה רוצה שאני אוכיח
לך שאני יכולה שיהיה לי מספיק חם במיטה גם בלעדיך?", תמיד
עניתי "לא", חוץ מהפעם האחרונה.

לזה היא לא ציפתה, התנתקה מהחיבוק שלי והסתובבה אלי. בהתחלה
היא חייכה, ניסתה לנחש אם אני צוחק איתה. אחרי כמה שניות של
שקט עם חצי חיוך ממנה - הפחד התחיל לחלחל.
"קרה משהו?" שאלת, התאפקתי אם לענות את האמת עכשיו או לגרום
לך להתוודות קודם.

"אני לא חושב שאנחנו מתאימים." שיקרתי.
"איזה מכה חטפת בראש שפתאום החלטת את זה?" ענית כועסת.
מתלבט אם עכשיו להתחיל את השיחה הנדרשת עם שורת המחץ כמו שיש
בכל הסרטים הגדולים. מוותר ועונה לעניין "לא מסוגל להתחלק בך
עם עוד גבר."
היא שותקת, היא בטח מנסה להבין איך גיליתי את זה, מעניין אם
היא תשאל איך אני יודע.
מה יקרה אם היא תגלה שזו אמא שלה שעשתה את הטעות הגורלית.
להיות עד כדי כך מנייאק?

"אתה באמת רוצה שאני אוכיח לך שיכול להיות לי מספיק חם
במיטה גם בלעדיך?" שאלת.
"מה זה משנה? יש כבר מישהו אחר שיחמם, אז אני מנצח בוויכוח."
ניסיתי לעקוץ ואז קלטתי איזה שטות גמורה אמרתי.
"אז אני חושבת שאני אלך." יצאת מהמיטה והתחלת להתלבש.
החדר נהיה יותר מידי שקט. אני מסתכל עלייך מנסה לראות את
העיניים שלך כי אני רוצה לראות אותך בוכה. לראות שהכאבתי לך
קצת, אבל נראה לי שלא ממש אכפת לך.

את עומדת ליד הדלת של החדר, מתכוונת לצאת ואז שואלת "איך
גילית?"
"אמא שלך עשתה את הטעות, מעניין מה היא תספר לך כשתגיעי
הביתה." כנראה שקצת חזר אלי הרצון לנקום.
שמעתי את דלת הכניסה לבית נטרקת, אחרי דקה שמעתי אותך מכבה את
האזעקה של האוטו מניעה ונוסעת.

הסלולרי שלי מצפצף שיש הודעה חדשה.
זה ממך. "אם זה עוד יכול לשנות משהו, אהבתי ועדיין אוהבת
אותך."

את הסדין החשמלי התחלתי להדליק רק עכשיו, כשאני ישן באלכסון.
את פחדת ממנו, התירוץ היה שאני מספק את דרישות החום שלך ולכן
הוא מיותר - "לך בכלל לא קר בלילה, אז מה אתה דואג?"...
עכשיו כן קר לי.