התעוררנו בצהריים.
יצאת מהמיטה להדליק את הבוילר וחזרת לעוד חצי שעה של פינוק
איתי בתוך הפוך.
אחר כך כבר יצאנו שנינו מהמיטה הזוגית. אתה נכנסת למקלחת. ואני
פתחתי את החלונות והכנתי קפה.
הכל כרגיל, בוקר שבת סטנדרטי.
יצאת מהמקלחת, ניגשת אליי, חיבקת אותי. נישקת.
"אולי ננסה משהו חדש היום", אמרת, "חשבתי..." היססת, "חשבתי
אולי בא לך לשחק במין משחק תפקידים..."
השפלת את מבטך מטה, לא ממש ידעת איך אני אגיב מבחוץ, מבפנים
ידעת שלכל מה שתגיד אני אומר כן, ידעת שאין לי כוח רצון מולך
וגם אם אעז לומר לא, מיד תראה לי "מי הגבר" בקשר שלנו ובסופו
של דבר מה שאתה תרצה יצא לפועל... לאישה אין זכות לדבר.
"אמממ..." היססתי קלות, מביטה סביב, מנסה להבין את הקרקע שעליה
אני נמצאת, מהי התשובה הבטוחה, מה אני אמורה לענות. "ל... למה
לא..." גמגמתי.
"אוקיי", פתחת בטון החלטי, "חשבתי שאולי נוכל לעשות מין שיקוף
של הקשר, אולי משהו בסגנון של - את תהיי אני ואני אהיה את...
מין חילוף כזה. זה ייתן לי את האופציה להבין סוף סוף מה את
חושבת... אני מקווה..."
פתחתי את פי לומר משהו ומיד השפלתי מבט מטה.
"מה רצית לומר?" שאלת.
"ר... רציתי לשאול אם זה אומר שאני מתנהגת כמוך עד הסוף...
כלומר, אני אתנהג כמוך ואתה תתנהג כמוני, אין סיכוי שאם אני
אעשה משהו שלא תאהב ואז תחזור להיות כרגיל?" שאלתי בטון
מהוסס.
"לא!" הכרזת, "הולכים עם זה עד הסוף, אני אהיה את ואת תהיי אני
וזה הכל!"
"טוב", אמרתי.
"מצוין", פתחת, "בשבת הבאה, מהבוקר, את אני ואני את. החלטנו!"
חייכת חיוך שבע רצון מעצמך ולגמת את שארית הקפה.
הנחת את הכוס על השיש, הסתובבת ללכת ולפני סטרת לי על התחת
ופלטת, "תעשי כלים, טוב?!" ותוך שנייה כבר ישבת אל מול
הטלוויזיה וצפית ב"חברים".

השבוע עבר, לאט יחסית, כל יום עם היציאה שלך לעבודה והישיבה
שלי עם דנה בבית הקפה, הרגשנו שהמועד מתקרב. שהשבת הקרובה כבר
נושפת בעורפנו ואיתה ההחלטה המשותפת.

והנה הוא הגיע, יום שבת, הוא התחיל דומה... אבל רק למי שהביט
מהצד...
קמתי אני, בצהריים כמובן, יצאתי מהמיטה, הדלקתי את הבוילר
וחזרתי לעוד חצי שעה של פינוק איתך בתוך הפוך.
אחר כך כבר יצאנו שנינו מהמיטה הזוגית. אני נכנסת למקלחת.
ואתה, בהכנעה, פתחת את החלונות והכנת קפה.
הכל כרגיל, בוקר שבת סטנדרטי, רק שהפעם לא בדיוק.
יצאתי מהמקלחת, ניגשתי אליך, חיבקתי אותך. נישקתי.
דיברתי איתך על העייפות המתמדת שלי, על זה שאנחנו חייבים
להישאר בתזוזה או שאני נרדמת (סתם כי האופציה קיימת), שאני לא
ממש מבינה על מה החברה הזו שלך, דנה, מתלוננת, ומה בדיוק הייתה
הבעיה שלה השבוע.
אמרתי לך שאני חושבת שאני מתאהבת בך, למרות שכבר ידעתי מזמן
שאני מרגישה הרבה יותר ופשוט חוששת להיחשף ושאתה כבר מוכן לומר
"אני אוהב אותך", רק שאתה עוד לא משוכנע עד כמה קונקרטי זה
ושאתה פשוט מפחד לא לשמוע כלום בחזרה או לקבל תחושה של ריחוק.
הגבת בחיוך, מאושר ומעורפל, מהסוג שאני תמיד נותנת לך ברגעים
האלה. מין חיוך של "אני כל כך מאושר לשמוע אותך אומרת את זה,
את מדהימה".
תוך כמה דקות הסתובבת והתחלת לשטוף את הכוסות.
הסתובבתי גם אני, סטרתי לך על התחת והוספתי, "יודע את מקומו של
הגבר, הא?!"
התיישבתי על הספה וצפיתי ב"חברים", כמו בכל שבוע, כרגיל, אבל
לא בדיוק.
התיישבת לצדי, שם את הרגליים שלך עליי, קר כמו שבדרך כלל אני
והגבתי כמוך עם משפט של "כל הזמן אתה קר אליי" והגבת שזה סתם
כי אתה גבר והדם שלך זז לאט יותר ובגלל זה אתה קר וזה בכלל לא
כלפיי וכדי להוכיח את זה נישקת אותי.
ישבנו מחובקים, צופים בטלוויזיה, אותן תוכניות, כרגיל.
העברת את האצבע שלך לאורך הבטן שלי ואני התעוותתי מדגדוג. מיד
התחלתי לדגדג אותך, בבית- השחי, מתחת לסנטר, בכפות הרגליים.
שומעת אותך נאנק מאפיסת כוחות התנגדות, כאשר אתה יודע שזו חסרת
כל טעם מלכתחילה.
נפלת מהספה לרצפה הקרה. מתעוות גם מהכאב שהדגדוג גרם וגם מהקור
של הרצפה.
לא יושב ולא שוכב היית על הרצפה מספר דקות, עם הבעה פגועה
וכואבת ואני עדיין משועשעת מהמצב רק התחלתי לתפוס את המעשים
שלי. ניסיתי להתנצל, אבל אתה קמת ברגליים כושלות והתיישבת
בישיבה מזרחית על הכורסה הבודדת שמול המסך.
אני כבר נלחצת, יורדת על הברכיים, מנסה לחבק את הגוף הקפוץ
והמסוגר שלך, מנסה לנשק אותך צרפתית כאשר השפתיים שלך חתומות.
"אני מצטערת", אמרתי, "אתה יודע שלפעמים אני נסחפת... זה לא
בכוונה... לא התכוונתי לפגוע בך".
אתה נכנע תוך מספר דקות.
לא במילים, פשוט מחזיר לי בלטיפות לשון כאשר אני מנשקת אותך
צרפתית שוב. מגיב אליי, שם יד על הלחי שלי, ואני מורידה ראשי
ומנשקת אותך בצוואר, אתה נאנח מעונג, אני מייצרת לך היקי קטן,
נושכת אותך בעדינות בחזה ואז מבקשת שתבוא ותשב איתי על הספה,
כדי שאני אוכל לחבק אותך.
אתה נענה לבקשה ואנחנו צופים שוב.
ככה אנחנו מעבירים עד הצהריים. כמו בכל יום שבת רגיל, אבל לא
בדיוק...
מאוחר יותר אתה ניגש ושולף את הספר שאתה קורא (הספר שלי), אתה
פותח אותו במקום של הסימניה ומתחיל לקרוא, למרות שאתה לא ממש
מבין מה קורה. אין לך ברירה, זה היה ההסכם. אתה אמנם לא קורא,
אבל אני כן.
ואני רואה אותך חורק שיניים בלנסות להבין מה בדיוק מנסים להגיד
שם ב"דור הפרוזאק" ומה הפסיכית הזאת, שיושבת על הרצפה ומייללת
על זה שנוטשים אותה כל הזמן, בזמן שכל החברים שלה חוגגים מחוץ
לחדר השירותים שבו היא מסתגרת, רוצה.
אני רואה את "Pimp My Ride", למרות שמכוניות הן לא ממש הקטע
שלי, אבל הן הקטע שלך.
כשיש מכונית ממש יפה אני ישר מנסה להסב את תשומת לבך, אתה
מתפעל וחוזר שוב לספר שלך.
אחר כך אנחנו הולכים למטבח, לגרד משהו לצהריים.
אני נתקפת חרמנות (זו שבדרך כלל שלך) ואתה משלהב אותה (כמו
שאני עושה).
אנחנו ניגשים לחדר השינה, אני מכבה את האור ואתה כבר על המיטה,
אני פושטת ממך את הבגדים וגם את שלי ואנחנו שוכבים, הופכים
לאחד, אולי הפעם היחידה באותו היום שכל אחד טועם קצת מעצמו,
מהאני האמיתי שלו, כי את האורגזמה אחד של השני אנחנו לא יכולים
לחקות, זה שלנו, זה אישי.
אנחנו גומרים, אני ניגשת לשירותים לזרוק את הקונדום, אתה
בינתיים מתלבש, פותח את האור ומסדר את הסדין והשמיכה שהתבלגנו
לחלוטין, כשאתה מסיים אתה הולך יחף (כי את נעלי הבית שלך אני
לקחתי) למרפסת, שולף סיגריה מחפיסת הווינסטון לייט ומצית אותה
עם ה-Zippo.
אתה משתעל בכמה שאכטות הראשונות, ומגמגם, "אני חייב להפסיק
לעשן", אני יוצאת אחריך למרפסת.
"היה מדהים", אני אומרת, "גם אתה נהנית?"
"ברור", אתה אומר בחיוך ופולט עננת עשן, "היה מדהים".
אני מתחמקת מעשן הסיגריות.
אתה רואה את זה בזווית העין ואומר בהתנצלות, "אני פשוט חייב
סיגריה".
"זה בסדר", אני אומרת, "אחרי סקס מותר לך".
אתה מסיים את הסיגריה ואנחנו נכנסים.

אנחנו מתיישבים על הספה ורואים סרט ביחד. באמצע אני באה להגיד
משהו ואתה אומר אותו הדבר לפניי.
אני נמלאת פליאה, מנשקת אותך, מחבקת אותך ואומרת שאנחנו כל כך
דומים, שזה מדהים ושאתה ממש גונב לי את המילים, שאתה מעתיק
ממני (כי אני נולדתי קודם). אתה מחייך, מנשק אותי וחוזר להתמקם
בין זרועותיי.
הסרט נגמר, הלילה כבר ירד.
אני מבקשת שתכין קפה.
"לא", אתה אומר עם מבט מפוחד בעיניים.
"מה אמרת?"
"אמרתי לא..." המבט גדל והקול שבוקע מבין השפתיים נחלש.
"מה אמרנו? אסור לך להגיד..."
"...לא", אתה משלים את המשפט בלחישה.
"אז אתה מכין קפה?"
"לא..." אתה מגמגם שוב, עכשיו בהתרסה מסוימת.
אני תופסת אותך מאחורה, סוטרת לך על התחת, על הרגליים, על הגב,
נושכת אותך בכתפיים, בחזה, מדגדגת היכן שרק אפשר ותוך כדי
אומרת, "אמרתי-לך- שאסור-לך-להגיד-לי-לא!"
אתה ממלמל בחזרה, "סליחה... לא התכוונתי... זה לא יקרה שוב...
בבקשה מספיק... די... בבקשה... אני אעשה כל מה שתרצי... הכל...
רק בבקשה די!"
אני עוזבת אותך, אתה כמעט כושל על הרצפה, בעיניים שלך יש מבט
פגוע, כואב, מבט של מישהו שנפגע מהאדם היחיד עלי אדמות שהוא
באמת אוהב.
כואב לי פתאום.
זה כאב שלך, אבל יותר שלי, מין כאב של הזדהות, כאב של הבנה.
אני נופלת על הברכיים ומתחילה לבכות.
אתה מתנער החוצה מהדמות שגילמת ורץ מיד לחבק אותי.
"מה קרה? את בסדר? תדברי אליי?" אתה פולט בשניות, בזמן שהידיים
שלך כבר כרוכות מסביב לגוף הבוכה והאצבעות מנגבות את הדמעות
הזולגות.
"אני... אני... אני לא יודעת... כואב לי... כואב לי לראות אותך
ככה, כואב לי לחכות, כואב לי להעמיד פנים... אני לא יודעת למה,
אבל... אווץ'... באמת כואב לי..."
"מה כואב לך? את בסדר?"
"אני רוצה להקיא, אני רצה לשירותים", קמתי וברגליים כושלות
דידיתי לשם.
אתה עמדת בחוץ, הולך הלוך ושוב, מנסה לחשוב מה קרה.
אחרי מספר דקות יצאתי.
"נו, הכל בסדר?" שאלת.
"א... אני חושבת שכן", גמגמתי, "קיבלתי מחזור".
באותו רגע המשחק נגמר.
אם יש דבר אחד שאתה לא יכול לחקות זה זה... הבעיה היא שנדמה לי
שבלב אתה אומר "וטוב שכך"...