New Stage - Go To Main Page


ביום הכי ארוך בשנה
מרגיש איך איבריי
מיטלטלים
במנוחה אצורה.

יותר מדי אור
בעור
רק מוסיף מדאוב
שאינני יכול לספוג.

ואז לקראת השקיעה
הכי מאוחרת בשנה
בא לי להתפוצץ

לא להתחשב בכלום
לא להתחשב בדבר

רק להשמיד הכול בעלטה
ודי.





וזה מזכיר לי
את הטוהר המזויף
הזה של יום-הכיפורים.

הגברים היו מתכנסים בדומיה
לבושים בלבן נקי,
נראים היו כאילו חטפו הארה
והכול בוהק להפליא.

עיניי מצטמצמות
ורגליי מידלדלות,
נאלץ אני להצטרף ולשחק
ואגרופי מכה בחטא.

ולקראת תפילת נעילה
הרגשתי שגופי
לא שייך לי עוד.

ממש לפני תפילת מנחה
מוציאים ספר התורה
וקוראים "אחרי מות" ב"ויקרא".

וכשמגיעים למילה "תועבה"
איזשהו כח
מנסה למשוך אותי בחזרה.
ואני מנסה לברוח
אבל לא יכול

ומרגיש איך כולם נועצים
בי מבטים
ובוחנים בי כל איבר ואיבר

עד שאני מרגיש מיותר
ודבר ממני לא נשאר.

"אבל כעת אני אור,
כעת אני מואר
ולא יעזור לכולכם דבר!"
-
רציתי לזעוק

אבל יצא לי רק בכי של צחוק.

זו כל האנרגיה הכמוסה
שהיתה חייבת להשתחרר.
עכשיו אני בן-אדם
אחר.





רחוק מן העין, רחוק מן הלב
ובאמצע תקוע לו גרון דואב.


נכתב לראשונה בשנת 2003. נערך ונאסף מחדש ב-21 ביוני, 2005



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 22/6/05 8:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיל וינשטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה