כשהייתי בערך בת שש או שבע היתה רותי סמרטוטי. היא היתה בובת
בד שבמהרה הפכה להיות מרופטת ומדובללת, עם בגד ירוק, שיער חוטי
צמר צהוב ופה מצוייר על בד, בעצם, כל הפנים שלה היו מצויירות
על עיגול הבד שהיה לפניה.
אני אהבתי את רותי סמרטוטי, אהבתי אהבת אמת. הרגשתי זאת
מבפנים, עכשיו אני נזכרת. כל לילה הייתי מחבקת אותה, מריחה את
ריח העובש המעורב בריח קיא שנוצר מאותה הפעם שהקאתי עליה,
ונרדמת.
יום אחד הגיעה בובה חדשה. אותו בד אבל אדום, אותו שיער חוטי
צמר צהוב ואותן פנים מצויירות. ואיפה רותי?
"הגיע הזמן לבובה חדשה."
אמרו לי הורי.
איזה עצב עלה בי, איזו הרגשת אובדן שחשתי. צרחתי ובכיתי, באמת
מכאב ומעצב על אובדנה של אהבת האמת שלי, אהבתי הראשונה.

"אני חושבת שיש לנו אהבת אמת"
אמרתי לתומר היום.
"מאיפה את יודעת?" שאל.
"יש לנו אהבה?"
"כן"
"יש לנו אמת?"
"כן"
"אז יש לנו אהבת אמת"
"אה"
ואז חיבקתי אותו חזק חזק, מקרבת את הלחי שלי לבטן שלו דרך
החולצה ומקווה שאני אדבק אליו ושלעולם לא ניפרד.

היום זה כבר לא אותו דבר. אין את אותה התשוקה, האש הבוערת
בעצמות, הרעידות והמתח. אנחנו שוכבים בערך תמיד אותו הדבר,
באותן התנוחות, והוא כבר יודע מה מענג אותי ואני יכולה לנחש את
מהלכיו והרגשתו בכל רגע נתון. לאט לאט אנחנו מתפלשים בנוזלים
של עצמנו, נרטבים ונדבקים האחד לשניה, וערבוב של ריחות ממקומות
שונים בגוף עולה באוויר ואנחנו מחובקים ומאושרים.
ואז, כשהכל נגמר, מגיע הרגע שאני תמיד מחכה לו. הוא מסתובב אלי
ומחבק אותי מאחורה, וככה, מאוהבים ומסריחים, אנחנו נרדמים
ביחד. ואני, כמו רותי סמרטוטי, יודעת שהוא אוהב אותי באמת,
באמת.