חוסר אכפתיות. לקום כל בוקר, ללכת, לחזור וללכת בלי שאף אחד
יודע מה איתך, לאף אחד לא באמת אכפת, גם לך לא.
חמישה אנשים, טוב בדרך-כלל ארבעה, כל אחד והאינטרסים הטפשיים
שלו. העקשנות שלו, הרצון להיות טוב יותר מכולם, החינוך הטפשי
הזה.
כסף, בזה כל העניין מסתכם.
ההורים שלי חיים כדי להרוויח כסף. האחיות שלי, עובדות ולומדות
בשביל זה, ואני חיה בשביל להוציא את זה מהם. והם יודעים להזכיר
לי את זה טוב מאד. חוץ מצעקות, שום דבר לא עובר בבית הזה.
שתיקות כל כך חזקות, עד שמישהו צורח על איזה שטות ומישהו אחר
מנסה לגרום לו להרגיש נחות.

בורחת מזה, מנסה להיות מחוץ לבית, או לפחות עם אנשים שמגרדים
את סף הנורמליות. אם כבר בבית אז מוזיקה בפול ווליום באוזניות,
כדי שאף אחד לא יעיר לי.
וכשזה מגיע אלי, עוקצת כל כך חזק, צועקת ומדברת כמו שאני כל-כך
שונאת שהם מדברים. משאירה צלקות, שלא עוברות כל כך הרבה זמן,
לא לי ולא להם. אין תרופה לזה, מילים חודרות כאלה שמציקות,
שאין להן תגובה. מביסה אותם, משחקת אותה חזקה אבל אני כל-כך
חלשה מבפנים. כל-כך מפריע לי ואני פשוט לא יכולה לעשות כלום,
חוץ מלהשתתף במשחק הטפשי שלהם. או לברוח ממנו.
שאני אפסיד?!