האולם כבר מלא ועדיין אחרוני האנשים עומדים בקופות, מבקשים
להידחק גם הם להופעה של הערב.
"בידור שעוד לא נראה כמותו", כתבו העיתונים, "פעם בחיים".
ולמרות הכול, לא היה אחד באולם באותו הערב שיכל היה לנחש את
שיראו עיניו.

בשעה שמונה בערב הוא יושב על הכורסא בחדר הצדדי שניתן לו. שוכב
ומטיל ראשו. בוהה בתקרת החדר ומדמיין שהוא רואה את כוכבי
השמיים שיראה בעוד שעתיים כשיתייצב על הבמה. כבר נמאס לו
מתקרות של חדרים מושכרים, מנסיעות ללא הפסק בכל העולם. פעם היה
זה חלומו להיות לאחד מן הכוכבים ההם המנצנצים בשמיים. היום
משאלתו היא להיות כוכב נופל. להבזיק לשנייה בעיני אלפי
מתבוננים. להצית את דמיונם ובאותו הרגע להישרף אל האטמוספרה
ולהשאיר רק את אותו הרגע. קסום.

הוי כוכב נופל מסכן שלי. איזה גורל אכזר מצאת לך. ומדוע כה
אכזר הגורל אותו אתה מבקש ממני למצות לך. ואני. נטול שליטה
עליך. עושה בי כרצונך. והלוואי והייתה לי השליטה והייתי מציבך
על פסגת עולם ומהללך בפני כל. אבל אתה בשלך ובראשי ולא מותיר
לי ברירה. גורלך אחד, אומר לי כל אימת שאני מבקש ממך רחמים.
"גורלי אחד. עתה כתוב אותו למעני. הפרך אותו".

בשעה עשר בערב הוא עולה אל הקהל. קול המולה והערצה נמשך דקות
רבות משידע אי פעם. הם אוהבים אותו, יודע זאת ליבו. ואז, בפעם
הראשונה מאז רקח את תוכניתו. נאדמת העין ודמעה קלה מתחילה
לבצבץ מעינו. כה סר רגש. הוא אפילו לא מבחין בכך. תוכניתו לא
רק החלה, היא כעת בשיאה. והוא באקסטזה של אותה התוכנית. מרגיש.
יודע. כי הרקוויאם כבר החל ושלעולם אין מפסיקים הצגה באמצע.
אם כן. תוכניתו תגיע היום למיצויה. כי הרי זה המתבקש האחרון
ממנו, איש הבידור כל חייו. זו התחייבות אחרונה שיתן לדיוניסוס
אדונו. בטרם ישתחררו כבליו ויקבל את מבוקשו.

כעת הוא במרכז הבמה. ניגש אל המיקרופון. "תודה לכולכם שבאתם,
אתם כה חשובים לי", הוא אומר.
אלה הן המילים היחידות שישמעו ממנו. הלהקה מתחילה לנגן. תחילה
את המנגינה השקטה והנעימה ביותר שנשמעה, נדמה, אי פעם. אחר כך
מתחלפת המנגינה. בקצב מתגבר וטון גובר כאילו מבקשת מהקהל הרב
שיסיר כל ענן של דעת מעצמו. יכין עצמו לעתיד להתרחש. ואז פתע
אין כל מלבד שקט. באחת הלהקה חדלה מלנגן. אין איש מעז להוציא
הגה. כולם כבר חושמלו בעצמת הנגינה. אף אינם מסוגלים לחשוב
לעצמם מה העתיד לבוא.
הוא עדיין במרכז הבמה. לא מסיר את עיניו מהקהל שבא לראותו.
מחשבה אחת ניצבת איתנה בראשו- היום הוא היום. היום הוא הרגע.
זו המנטרה שהוא מבקש לו. המנטרה לה חיכה חודשים רבים מאז
נרקחה ראשית תוכניתו.

עוד הם מתבוננים ולפתע רעש אדיר בוקע מן הבמה. אין איש מבין
מהו הרעש. אף לא נגני הלהקה.
בלהיטותו הרבה לא טרח לגלות לאיש את שיתרחש על אותה הבמה. כולם
כעת משתאים בחוסר הבנה.
מספר אנשי בטחון רצים אל הבמה ומיד נאלמים דום. הם מסמנים בידם
ומיד מגיעים אנשי הרפואה. וגם הם נעמדים חסרי הבנה. כל נזק על
הבמה לא נראה. אבל הסולן, הגיבור הראשי של אותו הערב, איננו.
נעלם ואין רמז לאן. אז פורץ לבמה הקהל. מבקש להתבונן אף הוא.
ואף אחד לא מבין.

ובכן. שחררתי אותך. מבוקשך ניתן לך. כבר אינך דב. לא חומר ולא
דמיון. הכבל הוסר ובי נותרה רק התקווה שאכן היה זה הכי טוב
שיכולתי לעשות למענך. באשר הנך.