"הגלולות גרמו לזה, אני בטוח!", אמרתי לאישה המחומצנת שנעצה בי
עיניים משולחן הקבלה של מרפאתו של ד"ר פטריק.
"תקשיב מותק, אני לא מבינה בזה... חכה בסבלנות", קולה היה כקול
אלף חריקות ציפורניים על לוח. התיישבתי על הכורסה הכחולה שכל
עיצובה העגלגל תוכנן בקפידה בכדי להרגיע את המטופלים הממתינים.
כמו תמיד, כף רגלי השמאלית נעה בתנועות עצבניות ומהירות מעלה
מטה. בהיתי בשעון שהיה תלוי על הקיר מולי והמחשבה שהזמן לוקח
את הזמן זינקה בצרחה בתוך ראשי. התחלתי לשקוע בדיון עצמי בנוגע
למחשבה זו ופתיחת דלת משרדו של הדוקטור העירה אותי משנתי בהקיץ
(כן, כן. אני ישן בהקיץ).
"שלום חיים, מה שלומנו היום?" ד"ר פטריק שאל בקול המכני שלו.
קצת אירוני שאדם חסר נשמה או רגשות בחר להיות דווקא פסיכיאטר.

"הכל פשוט GREAT, תאמין לי", עניתי בטון מלגלג. כאילו שהוא לא
ראה מה שלומי...  ראיתי את עיניו ננעצות באפי, ואז עוברות לאט
לאט אל מצחי ונתקעות שם לכמה שניות, ולאחר מכן נפערות לרווחה
ועוברות לסנטרי.
"כנס!" הוא פקד עלי, כהרגלו. נכנסתי למשרדו הצונן והתיישבתי על
כורסת העור השחורה שתוכננה בקפידה למען יופי, ותו לא. הד"ר
התיישב מאחורי שולחנו, שילב את ידיו, ועיניו הכחולות והקרות
שוב ננעצו בי מבעד לעדשות משקפיו העבות.
"זה פסיכולוגי", הוא אמר, "ואני יודע מה אתה תגיד, שהגלולות
גרמו לזה. אני צודק נכון? אבל רק תדע, שהכל פסיכולוגי." חיוך
מבהיק ומאולץ רפרף לרגע על פניו ואז שפתיו חזרו להיות קו ישר
ודק.
"אני לא רוצה לקחת את החרא הזה יותר, שמעת?!" צעקתי אליו
ברוגז.
"אה אה אה, מה אנחנו אומרים פה בבית החולים 'מנטל-פריק'?" הוא
שאל בטון מחנך ומטיף יחדיו.
"אני צועק משמע אני לא צודק", מלמלתי בלחישה.
"עכשיו", אמר הדוקטור הטוב בקול מרוצה ומלא שליטה עצמית, "מה
מביא אותך אל משרדי הצנוע?"
צחוק ציני הגיח מתחת לשפמי; צנוע עאלק. היה אפשר לגרד את הכסף
מהקירות מרוב היוקרה של המשרד המחורבן שלו.
"אתה יודע למה באתי. אתה רואה בעצמך", אמרתי לו, מפנה אליו מבט
מלא בוז.
"אני רוצה לשמוע זאת ממך מיסטר גוד-הרט", הוא צחקק ואפו רעד
קמעה.
"אתה אמור לפתור לי את הבעיות, לא לגרום אותן!", צעקתי
בהתפרצות של זעם. הוא עשה תנועת נו-נו-נו עם האמה שלו, מה
שנראה לי קצת מוזר אך התעלמתי. ושוב הוא אמר בטון מחנך: "אני
צועק משמע..."
הוא חיכה שאני אשלים אותו אבל לא התכוונתי לתת לו את הסיפוק.
במקום זה החלטתי להתעלל בו ופתחתי בסיפורים מילדותי העשוקה.
דיברתי ודיברתי, וכרהרגלי תיבלתי את הסיפורים, בשביל להכניס
עניין. אתם יודעים איך זה. סיפרתי לו על שושי, חברתי מכיתה א',
שהיתה מתקלחת איתי. באותה פגישה גורלית שושי היתה לגבר שמן
ומיוזע בן
43. נתתי לד"ר ביסוס לדעתו עלי.
הוא הביט בי כל אותו זמן והנהן בראשו, בכדי להראות הזדהות
והקשבה. לאחר כמה דקות שמתי לב שעיניו לא נפקחו לאחר מצמוצן
האחרון והבנתי שהוא מנקר (=הראש שלו נופל כי הוא נרדם, לקשי
הבנה). החלטתי להציץ בפנקס שלו; הפנקס שבו תמיד היה רושם דברים
כשהייתי מדבר. רפרפתי בפנקס עד שפסקה אחת תפסה את עיני. בפיסקה
היה כתוב, ואני מצטט:

"חיים לב טוב
אבחון- הזיות, רחמים עצמיים ונטייה להרס עצמי
תרופה מומלצת- פלסידו, קטאמין להנאתי ויעוץ"

הבטתי בפנקס, נדהם. פלסידו, קטאמין?! סירנה של אמבולנס הלכה
והתגברה בתוך ראשי, מנסה להזעיק את הגיוני המעוות הדועך.
איבדתי שליטה.
התיישבתי בנוחות בחזרה על כורסת העור וכחכחתי בגרוני. ד"ר
פטריק הקיץ מתנומתו הקלה ומלמל "כן, כן, תמשיך. זה מעניין
מאוד".
הוא ניגב קצת ריר משפתו התחתונה ומסנטרו המגולח למשעי. החלטתי
ללכת על זה ואמרתי לו בקול הכי מתחנחן שיכלתי להפיק, "בדיוק
חשבתי על כמה סקסי אתה".
פניו עטו מבט המום לרגע, אך הוא נגוז והתחלף במבט חושני
ומבחיל.
"באמת?", קולו הפך לרך כקטיפה. הוא רכן קדימה ועמד ללטף את
לחיי, אבל אז הוא שם לב בשנית לחצ'קונים (שהגלולות גרמו!)
והסיט את ידו בפתאומיות. העמדתי פנים שאני לא שם לב. הוא רכן
יותר יותר קרוב, ושפתיו נצמדו לשלי. ידי השמאלית ליטפה את ראשו
הקירח, וידי הימנית גיששה אחר המספריים הגדולות והחדות שתמיד
היו מונחות על שולחנו. חשתי בהן ותפסתי אותן בחוזקה באצבעותיי.
ברגע שבו החדרתי את לשוני החלקלקה לפיו הנפתי את המספריים
ותקעתי אותן בחוזקה בעורפו.
ואז, קרה משהו שלא ציפיתי לו.
נעילת לסתות.
הלכה לי הלשון.
מאז אני כותב.