לי יש אינסופ דין ודברים כלפי הוריי, אמא שלי בעיקר. שמתי לב
שאני לא היחידה, ושהמהומה הזו נמצאת בכל משפחה. נדיר למצוא
משפחה אחת שבה הכל מושלם. כמובן אין אני מצדיקה את הדרך שבה
אמי גידלה אותי, או דרכיה כיום, אבל העבר כבר קרה ולא ניתן
לשנותו, כל מה שנותר הוא לכסות את הבור שנפער מהילדות, לסלוח,
לחבק את הילדה שבי, להתקדם ולהמשיך הלאה בדיצה. זה אמנם נראה
פשוט וקל, אבל אין זה כך.

בין אם אתם יודעים ובין אם לא, החסידה הביאה אותנו לכור ההורים
שלנו. אנחנו הגענו להורינו ביום בהיר אחד, היתה זו נחיתה רכה,
כמעט מושלמת. הפלא ופלא, הם לא עברו קורס ב"איך להיות הורים",
והם לא קיבלו שום הוראות הפעלה, כיצד לתחזק אותנו. פשוט נפלנו
עליהם מהשמיים, יחד עם כל הדברים האחרים שנפלו עליהם כשהם
התחתנו, ויתרה מכך שנהיו הורים. הם לא ידעו ממש איך לגדל
אותנו, חשבו ועדיין חושבים שהם פועלים בדפוס האופטימלי לחינוך
שלנו. אולי יש מקרים שבהם הם מסכימים שהם לא היו ממש הוגנים,
אבל הם לא ידעו מלפני כן, איך להיות הורים, אלא הם למדו תוך
כדי הגידול שלנו מהי הורות.

הם בעצמם היו גם ילדים, ממש זמן לא מעט לפני שהם נהיו בזכות
עצמם, מצאו מין את מינו, התחתנו, והביאו ילדים, בין היתר הביאו
אותי. גם להם היה דין ודברים כלפי הוריהם, כי כמו שאומרים, ככה
זה אצל כולם (או הבדיחה הידועה 2 ישראלים, 3 דעות). אין ספק
שהם היו צריכים להתמודד עם הרבה דברים חדשים בזמן שבמקרה חסידה
הפילה להם אותי מהשמיים. אין ספק כי גם המצב בינהם, ובין
המשפחה, וכל הדאגות וכך הלאה... גם לא היה דבר של מה בכך. אז
אף אחד לא מושלם, גם לא אני, גם לא הם, ולכן גם לא הדרך שבה
גידלו אותי, והדרך שבה גידלו אותם.

אבל הורים, משפחה, יש רק אחת. חיים יש רק פעם אחת. לסלוח, צריך
יותר מפעם אחת. כמוני, יש רק אחת. נכון שבחיי עברתי דרך
חתחתים, אבל ללא ספק, היו גם דברים טובים, בזכות אותם הורים.
והם בסה"כ הגנו עלינו באמצעות כוריהם ורצו ורוצים עד היום
בטובתנו.