אחרי 23 שנים אני מודה בעיניים עצובות שפרט לאהבה אחת,
הראשונה, בגיל 17, מאז לא זכיתי לאהוב בשנית. קצת מדכא את
האמת, קצת מגיע לי, קצת זה מה יש, וקצת כל דבר בזמנו, יקרה
כשיקרה. כמובן שאני מלאת תקווה ואופטימיות שאני אמצא אותה או
שהיא תמצא אותי ביום מן הימים, אם זה יקרה, רק הימים יגידו.
יותר אופטימים ממני הם כולם, שמאמינים, יודעים ובטוחים שגם
תורי יגיע ואני אזכה לאהוב, אהבה כזו כמו בספרים. כמובן שחמש
שנים לאחר החתונה, קרוב לוודאי גם אחרי 2 הריונות, נהמצב יראה
אחרת.

אשתו של אבא שלי גננת. היא אספה מכל הילדים שבגן תמונות של
ההורים שלהם ביום חתונתם, ותמונות של המשפחה כיום, תמונות עם
כל התוספות. אמנם הילד רק בגן ועברו שנים אשר מספרם מועט, אבל
תוספות יש בלי עיין הרע. כמעט רובם מצד הגברים הוסיפו כרס
קטנה, הנשים גילו טפחיים,  וצצו עוד כמה זוועטוטים לחגיגה. זה
כמו שנאמר, "לפני ואחרי החתונה". אבל מה שבתוך הקנקן חשוב הרבה
יותר מאיך שהוא נראה, ומהתמונות אי אפשר לדעת מה הזוג חש היום
אחד כלפי השני ובכלל ומה חשו ביום חתונתם.

ואני, אני לא יודעת מה זה לאהוב בכלל. נכון שאני עדיין צעירה,
רווקה ומתוסבכת לא פחות מכל אחד, אבל בכל זאת, היתה לי אהבה רק
אחת, שלא היתה ממש אפשרית, והיא חלפה מהעולם כבר מזמן. אני
יודעת שהרבה פעמים אני זו שגורמת לסיבוך העניינים, ואני יודעת
שבהרבה במקרים זה בגלל הסיבה שאני מפחדת לאהוב. דרוש אדם עם
הרבה אומץ שיקום ויגיד שהוא רוצה ומוכן לאהוב, ויאהב, יחד עם
כל המגרעות שבתפריט.

באשר אלי, לי אין ממש אומץ שכזה. בשבילי עדיין אהבה זה רק
משחק. לפעמים אני חשה ניצוצות, זיקוקי דינור, אבל בתוך תוכי
אני לא באמת יודעת מה זה לאהוב, ולמען האמת, אני גם מפחדת.
כנראה שאני לא ממש מוכנה, והבדידות שלי היא כמו הפרי לפני שהוא
מבשיל, וכשהוא יבשיל, מי יודע, אולי האהבה תצעד גם היא לקראתי.