המטרה היא: להקדיש יום שלם לעצמנו.
                 ולהסתכל עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק בפנים.
                 להאיר איפה שחשוך.

לפתוח את הלב שלנו ולראות מה הוא מספר, ובסוף לחשוב על משהו
חיובי ולעשות קונטציה כזו או אנליזה או איך שתקראו לזה...
אני אתן דוגמא ואז תבינו...

במשך יום שלם אחד רציתי להתחבר אל עצמי אך לא הצלחתי. בשעה
שמונה וחצי בלילה סוף סוף הצלחתי, אמנם זה לא היה כיף כמו
שציפיתי, אבל זה היה חלק מלחוות את שבאמת התרחש אצלי דאז.
בכל אופן התפרצתי בבכי מר כמעט שעה וחצי, התחברתי לרגשותיי,
הנפש שלי כעסה, הנפש שלי הייתה עצובה, הנפש שלי הייתה חנוקה
ממש!
בסוף התרגיל חשבתי על משהו חיובי, כמו שנאמר לי לבצע בתחילת
התרגיל:
הדבר שמייד עלה לי לראש, זה שאני רצה אל אחותי הקטנה בת ה3-
מחבקת אותה, מרימה אותה באויר ועושה לה סיבובים כמו שהיא
אוהבת, תוך כדי חיבוק והרגשת חום ואהבה.
ועכשיו הגיע תורה של האנליזה:
אז מה בעצם הקונוטאציה? הקונטאציה היא שהייתי צריכה לחבק את
הילדה הקטנה שבי ולתת לה אהבה בגילאים האלה שהיה לה מחסור
באהבה ובחיבוקים!
וזה עשה לי כל כך טוב אחרי זה...
גם השתחררתי וגם הענקתי לעצמי וגם הרשתי לעצמי להיות עם ה"אני"
שבפנים!

המסקנה: צריך להוציא החוצה את כל הרגשות, לא רק הטובים ולא רק
הרעים. להוציא כמה שאפשר, ולחשוב קצת, לא יותר מידי.

המסקנה היותר חשובה היא: להקדיש זמן יותר לעצמנו, כי מגיע לנו!

הרי אנחנו הבן אדם שנמצא כל הזמן, כל רגע, כל דקה, כל שנייה עם
עצמנו!