15-12-00

הלן נשענה ברישול על מסגרת החלון המשקיף למפרץ. צבע המים היה
כצבע עיניה בעת רגיעה. הרחק משם שייטה לה מעבורת שהובילה אנשים
מפה לשם.
קולה המתחנחן של בתה הפתיע אותה בטלפון.
אמא'לה- לחששה סוזי באפרכסת, אני זקוקה לעזרתך. התחייבתי להכין
ארוחה מפוארת לאנשי הכפר. אני זקוקה לידע ולניסיון שלך.
הלן נאנחה אנחה קלה, חרישית והלכה באיטיות מכוונת לארוז
מזוודה.
מסע עכשווי מסידני לאיטליה לא היה בעדיפות ראשונית, אבל היא
נתנה את הסכמתה לעזור.
סוזי- הייתה בתה הצעירה, לא יפה במיוחד, גדולת-גוף, שחורת
עיניים, שדיה מוצקים וגדולים והיא מרבה להציגם לראווה בגאווה.
סוזי נסעה לטיול באירופה, לראות ולהראות.
לקחה אתה שתי מזוודות ותרמיל, מלמלה משהוא על יעד לא ברור
ונסעה. אי שם בין ארץ אחת לשניה, מצאה את עצמה בקרון רכבת שדהר
לפדובה שבצפון איטליה.
בספסל שממולה ישב לו גבר לבוש בהידור מופגן, חליפה שחורה וצעיף
מקשמיר, שחור גבות ושפם. הזר היישר מבטו אליה וחייך. סוזי שחשה
היטב במבטיו הסקרניים, הזדקפה, מתחה את חולצתה הלבנה ההדוקה
והשיבה במבט מלא כוונות.
חיוך ומבט והשיחה כבר קלחה ביניהם, שיחת תיירים מלהגת.
הרכבת נכנסה לתחנה בפדובה העיר העצובה ועצרה בנשיפת קיטור.
אספה חפציה, הודתה לזר על השיחה והנעמת הדרך, דילגה ברגל עבה
דילוג קליל לרציף, שתי מזוודות בידיה ותרמיל מקפץ על גבה.
נפנפה ביד עליזה לאלמוני שבקרון ופנתה ללכת.
חכי רגע, הוא קרא אחריה, מיהר ויצא ועמד ממולה. חכי, אמר,
והושיט לה ביד מטופחת כרטיס ביקור קטן ולבן. סוזי הציצה
בכרטיס, היו בו רק שתי מילים- דון אנטוניו. היא קראה זאת בקול,
והוא הניע ראשו בהסכמה. השתמשי בו בשעת הצורך, אמר, חייך אליה
שוב ומבטיו לטפו אותה. בפתאומיות נסב על עקבי נעליו השחורות
המבריקות וצעד בצעד קופצני משם.
הציצה שנית בכרטיס. השם דון אנטוניו לא אמר לה ולא כלום. היא
דחפה את הכרטיס לכיס חולצתה ופנתה משם לגמוע את מראות המקום.
ליד קרון שבע ימים, שהוסב לקיוסק משקאות בכיכרה היפה של העיר
עצרה, הניחה את תיקה ומזוודותיה בצד על השטח הבנוי אבני נחל
מרוצפות וקנתה לעצמה מים מינרלים. עלם חמודות שעבר במקום רכוב
על אופניו משך את תשומת ליבה. הוא היפנה את פניו היפות לעברה,
שרק נעימה איטלקית מוכרת והיא הריחה ריח של הרפתקה. הבחור
המשיך לרכב, ומבטיה המשיכו לעקוב אחריו עד שנעלם בעיקול
הרחוב.
היא פנתה לאסוף את תיקיה, אבל החלל הריק שלידה הותיר אותה
פעורת פה. כל רכושה, בגדיה, כרטיסי הטיסה שלה, כספה היו בתיקים
שנעלמו. רגליה הנטועות תמיד בקרקע היו עכשיו כבדות כעופרת.
לאחר מחשבה ארוכה ונשימות עמוקות פנתה סוזי למוכר המשקאות
שניסה להסתתר מאחורי בקבוקיו. בנימה קצרת רוח פנתה אליו ושאלה
אם ראה מי לקח את חפציה. האיטלקי הצנום גלגל עיניים מלאות
תמיהה לעברה ושתק. משלא נענתה משכה עצמה בכוח מתוך תנוחת העץ
הנטוע ופנתה לחפש את תחנת המשטרה המקומית.
בתחנה היו באותה שעה שני שוטרים לבושים בקפדנות מלאת גאווה.
באיטלקית משובשת בהיגוי אוסטרלי סיפרה את סיפורה. השוטר המקומי
הקשיב לה באדישות  כשרגליו מונחות על השולחן. פניו לבשו מסכת
של צער והבנה ופיו השמיע קול צקצוק מעצבן, כשסימה את סיפורה
הנהן בראשו, ואמר שאין בידו לעזור לה. סוזי עמדה חסרת ישע
רחוקה מכל דבר מוכר, חוככת בדעתה כיצד לשכנע את כוחות החוק
לבוא לעזרתה. כיוון שעמדה מבלי שהראתה רצון ללכת משם הביט בה
השוטר ושאל מתוך שעמום מוחלט אם היא מכירה מישהוא שיכול לעזור
לה.
סוזי משכה כתפיה בשלילה כשלפתע נזכרה בכרטיס הביקור שבכיסה.
היא שלפה אותו באדישות והגישה אותו לשוטר. הוא הביט בכרטיס,
הוריד את רגליו מהשולחן, הזדקף בכיסאו, קרא למפקד התחנה שהיה
באותה עת בחדר השני, הקצין רכן מעל כתפו של השוטר ושניהם קראו
בקול מלא פליאה את הכתוב בשעה שהם מדגישים כל אות ואות ועיניהם
הולכות ומתרחבות. "דון אנטוניו, דון אנטוניו" קראו עכשיו
בהערצה מהולה בפחד. אח"כ הם הקיפו את השולחן ונעמדו מולה. "את
מכירה אותו?" שאל המפקד בתימהון.
"כן", ענתה סוזי בשלוה, "הוא נתן לי את הכרטיס ואמר שאעשה בו
שימוש."
השוטר מהר לחייג, וכשנשמע הצלצול לקח מפקד התחנה את השפופרת
בסמכותיות מידי השוטר ופתח בשיחה מנומסת ועניינית עם הדמות
שמעבר לקו. לאחר האזנה קצרה  מסר לה את הטלפון והמתין.
סוזי קראה הלו מהוסס, וזיהתה בשמחה את קולו של דון אנטוניו.
סיפרה לו בקצור את סיפורה, שמעה את צחוקו, הקשיבה לדבריו
המרגיעים שהכול יבוא על מקומו בשלום, והניחה את האפרכסת
בעריסתה. השוטרים המשיכו לעמוד עמידה מתוחה ובהו בה.
"מיהו דון אנטוניו ?" שאלה סוזי
"את לא יודעת?" קראו השוטרים, "אדם חשוב מאוד במקומותינו, ראש
המאפיה המקומית."
לפני שהספיקה לעכל את הידיעה, נעצרה מכונית שחורה בחזית בית
המשטרה, הדלת נפתחה, אדם לבוש מדי נהג יצא פתח את הדלת לרווחה
והזמין אותה בקידה קלה להיכנס פנימה.
סוזי החליטה להסתכן, היא נבלעה במכונית מסוקרנת ומשועשעת כאחד
שהיא מותירה אחריה שני שוטרים פעורי פה ומלאי קנאה.
בתום מסע מהיר וקצר חיכה לה דון אנטוניו ישוב בתוך כורסה אדומה
בחדר רחב ועמוס בפסלוני אבן רבים. הוא הושיט לה את ידו הענוגה
העדויה טבעת משובצת באבן גדולה ושחורה, צחק צחוק חרישי והיישר
מבטו לחזה השופע.
אל דאגה, אמר, כל חפצייך יושבו לך עוד היום.
בשעה שסוזי ישבה לה בכסא קלוע קש במרפסת מעוטרת  פרחי גרניום
אדומים, שותה לימונדה קרה נשמעה לה מידי פעם טריקת דלת,
ודבורים שקטים וקצרים. לאחר כל שיחה כזו הופיע לפניה שליח
והביא לה את  חפציה. בתחילה הוחזרו תרמיליה הריקים, בגדיה
הגיעו בשקיות ניילון רבות ושונות ורק לבסוף הוחזרו לה דרכונה
וכרטיסי הטיסה שלה.
כספה לא הושב.  
דון אנטוניו הציע לה מכספו אבל היא סירבה בתוקף.
כיוון שהבין את הצורך שלה להשיב לו תודה הציע לה בתמורה לכספו
עבודה אצל קרובי משפחתו שבכפר. סוזי  שרצתה להקל על עצמה ועל
מצפונה ראתה בכך פתרון לא רע כיצד להיחלץ ממצבה הביש והמביך.
בני משפחתי, הוסיף ואמר דון אנטוניו, מתגוררים בכפר קטן בהרים.
אם תסכימי, יבוא  מחר אחד הנערים לקחתך. השכם בבוקר אני יוצא
לעיסוקי ולכן אנני יכול להתלוות אליך.
ההצעה נשמעה מפתה. היכולת להכיר מקום חדש, אנשים חדשים, בצד
עבודה כפיצוי לכסף קרץ לה מאוד והיא הסכימה.
בבוקר המתינו לה מחוץ למרפסת עטורת הפרחים נער וחמור .עלם חסון
עם חיוך מלא טוב, קד לפניה, והזמין אותה בתנועת יד לעלות על
החמור. הכפר נמצא הרחק בהרים והדרך צרה ותלולה, הסביר לה, שום
מכונית לא הצליחה עדיין לטפס לכפר ההררי, אפילו לא מכוניתו של
דון אנטוניו.
סוזי נחתה בצחוק מתגלגל על עכוזו של החמור האפור שהיה אדיש
לכובד משקלה והמשיך לנפנף ולגרש את הזבובים בזנבו בנחת.
מסע של שעתיים וחצי בין סלעים פצועים צמחית חורש סבוכה ונמוכה
הביאו אותה כואבת ודואבת למחוז חפצה.
ג'ובאני, אשתו קרלה וששת ילדיהם הניפו ידיים בשמחה לקראתה.
הבית כמו כל הבתים שבכפר המוקף חומת אבן עתיקה היה קטן ובנוי
מאבן מקומית, בחצר עמד עץ זית עתיק יומין ,מספר בענפיו
המצולקים את סיפורו של המקום, כלב רבץ בעצלות מקומית ותרנגולות
הוברחו במכות מטאטא מתוך הבית.
פנים הבית היה חשוך, אך סוזי האירה אותו בחיוכה הנפלא. האנשים
הפשוטים והטובים שימחו אותה.
החיים בכפר היו ארוכים. עור ידיה שלא הורגל בעבודות פשוטת
התקלף ואיתו התקלפו מחשבותיה. המולת הילדים הצוחקים דוחפים
רצים ומשתובבים גרמה לה לחשוב על בית הוריה. הכל היה שונה כל
כך. היא התגעגעה למפרץ השקט השטוח והכחול כצבע עיני אמה בעת
רגיעה.
סוף העולם קירב אותה לעולמה.
הגיע זמן לשוב.  
מסיבת סיום משפחתית עם ארוחה מפוארת  יכולה להיות פרידה מכובדת
שתדגיש את תודתה לאנשים הנפלאים שאירחו אותה. כשסיפרה על-כך
לקרלה, בשעה שישבו לנוח מתחת לעץ הזית השיבה זו בקריאות שמחה .

ספירה מהירה של בני המשפחה הקרובה והקרובה פחות הביאו את סוזי
להבנה שכל אנשי הכפר הם משפחה. עכשיו היה מאוחר מידי להתחרט על
ההצעה, השמועה כי סוזי מכינה ארוחה מפוארת פשטה כבר בכל בתי
הכפר למרות ההתפארות וההבטחה, לזה כבר לא היו לה כישורים...
"אמא- אני זקוקה לידע והניסיון שלך" לחששה סוזי בקול מתפנק
לאמה, יודעת  שלא תאכזב אותה.
הלן העדיפה ללכת לציידו של החמור ולא לרכב עליו בשביל המשובש.
מזוודה אחת בלבד נשאה אייתה, שכן לא היה בכוונתה להישאר במקום
זה לאחר הארוחה.
עייפה ומאובקת התקבלה הלן בתשואות היאות לשפית אמיתית.
בלילה תכננה את התפריט, שיהיה טעים, יפה וישאיר זיכרון של
הרפתקה שעליה יספרו בלילות גשומים לילדים מעורבלים בחיק אמם.
בבקר, בשעה שהלן שתתה את כוס התה מתחת לעץ הזית, חישבה בראשה
את הכמויות של חומרים  להם נזקקה ותכננה את  דרכי הפעולה
וקיצורי הדרך למבצע ארוחת הערב הכפרית, הופיעה בפתח הדלת בתה
סוזי מותחת ידים כלפי השמים ומפהקת פיהוק עצל ומתפנק.
"מה התפריט אמא?"
"ובכן-מרק כל טוב ענקי מבושל בסיר גדול מאד.
שפודי בשר עם מרווה.
קציצות רבות ושונות, ובשר צלי הידוע בטעמו הטוב.
סלטים שונים ועגבניות עם אורגנו.
פשטידת החטאים הידועה שלי.
פירות בתפזורת  ותאנים עם רום.  
וכמובן... משקה היין המפורסם עוקץ העקרב."
סוזי נענעה ראשה בהסכמה וליקקה שפתיה בעונג כשחשבה על הארוחה
המתוכננת והמוכרת לה.
לשם כך אני זקוקה לסירים, כלים, ירקות, בשר, תבלינים ועוד
ועוד. בואי נארגן הכל ונתחיל במלאכה כדי שהכל יהיה מוכן לעת
ערב ומחר נשוב הביתה" אמרה הלן בהתלהבות רבה וכבר הייתה מוכנה
לקום ממקומה.
סוזי עצרה בעדה בתנועת יד עדינה. אמא, זה לא פשוט כל-כך, כל
הדברים שביקשת אינם בנמצא יש צורך לארגן אותם.
עיניה של הלן דמו עכשיו לשני אגמים קטנים.
שתיהן פסעו למטבח וסרקו במבטן את הכלים שבארונות. ברור היה לה
כי באמצעים אלו לא תוכל להכין ארוחה לתפארת. הלן הייתה
מאוכזבת.
למה ציפית? שאלה סוזי בנימה עצלה.
כשניסתה  להסביר ולהתחמק מהעניין מפני שכל העסק לא נראה בר
ביצוע, הופיעה קרלה מאי שם עם חיוך קטן על פניה. היא מזגה
לעצמה קפה ולאחר שתיקה ממושכת פנתה להלן שעמדה עדיין עמידה
מתוחה ליד דלת הארון הפתוחה ואמרה.
טוני והילדים יעזרו לך.
-מה?
-כל שתצטרכי נאסוף מאנשי הכפר. כל אחד יתרום את חלקו.
בבת אחת ניעורו כולם .
בבליל של קולות והמולת צחוק יצאה הלן בעקבותיו של טוני והילדים
לתור אחר סיר צבאי ענק. הסיר  נמצא אצל פבלו במחסן כזוכר ימים
טובים יותר. בקצהו השני של הכפר הם אספו קדרות חרס לאפיית
הפשטידה וסירים לקציצות נמצאו אצל דון ויטוריו.
היא שבה לביתה של קרלה רק לעת הצהרים שכולה סמוקה מחום היום
ומשתית קפה אצל אנשי הכפר.
מתחת לעץ הזית נחה לה בשלוה בתה סוזי.
כשהסירים סביבה תהתה הלן מהיכן תשיג את המצרכים להכנת הארוחה.
לפתע הופיע הנער שהביאה למקום ,חמורו נושא על גבו ביצים,
תבלינים, חלקי בשר, יין ושאר מצרכים. "את כל אלו שלח לך דון
אנטוניו" אמר הנער בשעה שפרק את המטען במטבחה של קרלה. הכל
הגיע מפדובה, הסבירו נשים צעירות שעברו במקום הציצו בסירים,
העירו מה שהעירו והמשיכו בדרכן. להלן לא היה מושג מיהו אותו
דון אנטוניו הנדיב מאין ידע שהיא מכינה ארוחה ומדוע שלח לה את
כל אלה, אבל היא שמחה שנמצא פתרון לבעייתה ומהרה להתחיל
במלאכה.
סוזי לא התנדבה להסביר מיהו אותו דון אנטוניו והמשיכה לשכב
מתחת לעץ.
במשך היום כולו יצאו הילדים כשליחים לבקשותיה של הלן שהם רצים
ושבים ובידיהם כלים מכלים שונים ופניהם צוחקות.
הלן בישלה, טגנה, הרתיחה, אפתה וצלתה את המזון.
נדמה היה לה ששום דבר לא יסתדר לשביעות רצונה. אבל לעת ערב
הושלמה המלאכה. ריחות הבישולים נישאו באוויר הצלול של ההר.
הרוח הקלילה הביאה איתה את בני הכפר.
מתחת לעץ העתיק הונחו שולחנות, נפרשו מפות לבנות והאנשים
הלבושים במיטב בגדיהם הגיעו כשהם נושאים בידיהם כסאות מניחים
אותם מסביב ומתיישבים.
בתחילה אכלו כולם בדממה, לאט לאט הוארו הפנים, קריאות הנאה
ומצמוץ שפתיים נשמעו מכל כיוון, בת שחוק הופיעה על פניהם של
האנשים, מצב הרוח היה מרומם ושמחת הכרס חברה לשמחת היצירה.
משנמזג היין בכוסות שררה עליצות במקום.
הלן נשענה בעייפות על גזע העץ, כתפה של סוזי נשקה בעדינות
לכתפה.
היא חייכה לבתה ושתיהן נשמו לרווחה.
גבר אלמוני, שחור גבות ושפם, לבוש חליפה שחורה וצעיף מקשמיר
ניגש להלן, נשק לידה המושטת לשלום והחמיא לה על הארוחה.
הירידה מההר הייתה קלה ומהירה.
סוזי שמחה לחזור לזרמי המים במפרץ שיישאו אותה שוב הרחק
להרפתקה חדשה .
הלן נשבעה לעצמה, כי מיד בשובה הביתה, תשלח לקרלה ולנשות הכפר
סירים ומחבתות שיהיו להן לעת מוצא.