בניתי ארמון בחול.
הוא היה יפה.
הוא היה גבוה.
הוא היה חזק.
רציתי לקחת אותו איתי הביתה,
אבל לא היה מקום באוטו-
אז נשארתי איתו שם.
עבר יום, ועבר לילה
ועדיין היינו יחד- אני והארמון שלי.
ועברו עוד ימים.
ואני נשארתי איתו.
ולילה אחד, כשהירח היה מלא,
הגאות, יחד עם הרוח, שטפו לי את הארמון.
הארמון עדיין עמד,
אבל הוא השתנה.
כל המדרגות, והזיגוגים, והקישוטים על הגג,
כולם החליקו. נעשו פחות ברורים.
פינות התעגלו, גשרים התמוטטו,
אז הבטחתי לו שאני אסדר אותו.
הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.
לארמון שלי.
והתחלתי לתקן.
אבל כשסיימתי, הוא כבר השתנה.
הוא לא היה אותו הדבר.
הוא לא היה יותר "הארמון שלי".
והוא התחיל להתפורר.
מול העיניים שלי הוא התפורר.
ורציתי להחזיק אותו.
שרק לא ייפול לי.
רציתי להגיד לים להפסיק, כי הוא הורס לי את הארמון!
אבל הוא לא הפסיק.
הוא לא הקשיב לי.
הוא רק שתק.