New Stage - Go To Main Page

רז צמרת
/
חייל

שוטטתי בסמטה החשוכה כבן אל-מוות, את הסמטה הזו חלפתי כמספר
שנות חיי ביממה האחרונה - בורח. עם כל מעבר, החצרות והבתים
הפכו קטנים ומעורפלים יותר. עם כל מעבר נשימתי התגברה לקור
ופעימות לב מתות, אותן פעימות הופכות אוויר בעוד הנשימה נעתקת.
אני בורח מאותם אלה שגרמו למותו של אבי לפני ימים לא רבים.
שמועות רבות מסתובבות באזור כי המלחמה בשלביה האחרונים, ורוצחי
האבות מעוניינים לרצוח גם את הבנים, לפני שינוצחו בקרב החולני
הזה. רציחת אבי כללה פיצוח גולגולת עסיסי מדי, ועוד כרגע דמו
הופך נהר אדום בסמטאות האפורות של פולין, צובע אותן באחד מצבעי
הקשת העגומה, ועם זאת משאיר אותן ריקניות, שכן אלה מדממות כבר
שנים.
אותה המכה, היישר בגזע המוח, הביאה אותי להבנה עמוקה כי אם
ברצוני לשרוד עליי לברוח. תחושת ההיגיון אבדה עבורי לפני זמן
רב, וכל שנותר לי הוא הקור הסרבי, מקפיא את כפות רגליי
החשופות.
לאחר מות אבי, לא נותר עוד אדם שחייו חשובים לי כחיי, ולכן
עליי לברוח - ספק מעצמי ספק מאותם גרמנים מקוללים בטיפשות
מבורכת.
ורידי רגליי עמדו להתפוצץ תחת המסה הנוראה של גופי, תחת הקור
הנוראי של וורשה. הדם בהם הפך מחומצן מדי וכעת רגליי הכחולות
מסרבות להמשיך, התמוטטתי ערום למחצה בשלג, מחכה למלאך הראשי
בעיניי עגל מתות. למזלי אותו המלאך נפש בהריה המושלגים של
פולין, נהנה מכל נשימת דם אחרונה של בן תמותה חסר סיכוי.
למזלי, כיוון שאם אותו המלאך היה בא עבורי, בשבילי, כשמקטרת
המוות בפיו - לא הייתי פוגש את אותם שניים שחילצו אותי מצרה
זו.
ההתעוררות הייתה כואבת ביותר, אך זו הייתה הראשונה בה שמחתי
להרגיש קור אנטרקטי מקפיא את רגליי כאילו היו שייכות לאותו
הקור. הרגשתי אותן. מעליי עמדו שני נערים בני גילי, האחד נמוך
כגובה החלציים של אדם בוגר והשני כגובה חלון הקומה השנייה.
השניים נראו שנלקחו מאותם סרטים אילמים בהם הפכים משלימים זה
את זה - סרט אמריקאי חסר פשרות - החברות תנצח. הקלישאה הזוגית
עזרה לי ללכת לכיוון מחסה.
הנמוך ביקש ממני לזרוק עצים נוספים להסקה, כך עשיתי, בלי שאלות
מיותרות - כעת חיי בידיהם. הגבוה החל מזמזם שירי פולנים שמחים
בעוד ידיו כיסו רגליי בשלג, המעטה הלבן יפשיר את דמי. לפני
שהספקתי לזהות את המנגינה הקופצת מדי, החל הנמוך גם הוא מזמזם
באיטיות הולכת ומתגברת. קצב המוזיקה הפך למהיר עד מאוד ויחד עם
זאת גם גובה קולם התגבר. שירם נתן לי תקווה מסוימת, אך זו לא
נמשכה זמן רב - חיילים גרמנים עברו במקום עם כלביהם, רצים בשלג
חורפי, ממהרים למקום מסוים. הנערים ככל הנראה לא הבחינו באותם
גרמנים והמשיכו בשלהם, שירם כעת נשמע מעל גגות הבתים, ניסיתי
להשתיקם אך דבר לא עזר, הם התעלמו לחלוטין מהמתרחש סביבם.
לחשתי 'שקט' חנוק מדי, והתייאשתי. השניים לא הפסיקו, מחייכים
חיוך שמח מדי, לא אמיתי. לקחתי בול עץ והכיתי אחד בראשו, השני
המשיך מזמזם, והעץ הונף גם לעברו, נזכר בצליל פיצוח הגולגולת.
הגרמנים לא הבחינו כי היינו במקום, ועל כך התפלאתי - שירה כה
קולנית, כה זייפנית-ילדותית. ואותם צייתנים עלובים לא הבחינו
בה.
למחרת אותו היום, השניים קמו. שאלו אותי לפשר המכה. לאחר ההסבר
הם בהו אחד בשני מספר דקות. לבסוף נראה כי הגיעו להסכמה
מסוימת. "אתה יכול ללכת?" שאל הנמוך בנימה מפוחדת מעט. הניסיון
להתרומם מעל השלג המדמם היה קשה מנשוא. לאחר מספר ניסיונות
רגליי רועדות מעט התייצבו. שני הנערים הנהנו והחלו הולכים
לכיוון מסוים, מסמנים לי באצבעות מתות לעמוד בקצב.  הם הוליכו
אותי בסמטה שמעולם לא הבחנתי בקיומה העגום - הסמטה הצרה ביותר
בוורשה. מהבתים נידף ריח מתים, אשר ערבובו עם ריח התבשילים
מחדר האוכל הגרמני, יצר צחנה נוראית, אשר גרמה לאפי לדמם מעט
דם צחור, קרביי כבר אינם כפי שהיו וכעת הם כצבע השלג המזוהם
בסמטה. הנערים החלו מתקדמים מהר יותר, נראה כי כבר רגילים
למוות. לאחר הליכה לא רבה הגענו למקום אלוהי. יריעה רחבה של
דשא ירוק השתרעה על פני שטח מרווח, זו הפעם הראשונה שריאותיי
נושמות חופש. הרגשה זו לא נמשכה זמן רב שכן מרחק לא רב מהדשא
עמדה יציבה חומת הגטו, ריאותיי נושמות בטון שנית. הנערים
התקרבו לקיר האבן הקר, מבקשים שאצטרף. הם התכופפו והחלו חופרים
בידיים חשופות את שארית הצבע שנותרה בגטו, מבקשים שאצטרף.
תחילה סירבתי, אך הגבוה דחף ידי לשלג ואמר ללא קול "חפור!".
לאחר דקות ספורות חשתי חום בידי, הודיתי לנערים בתמימות יתר
ואלה המשיכו באמירתם השנונה "חפור!" ידיי חשו כעת אחרת, הגעתם
לדבר מה, נוזל בין אצבעותיי, רעידות חלפו בעורפי ללא הפסק.
עדיין יושב, הוצאתי ידיי מהאדמה והתחלתי מתרחק מהמקום, חזרה
לסמטה, לנשימת הגופות החרוכות. אך הנערים תפסו ברגלי - "חפור!"
הפחד עטף אותי, המשכתי חופר. פני זר נגלו מבטן האדמה, עיניו
הכחולות מתחננות. הזר היה לבוש מדי שמירה. חלחלה עברה בקרביי,
וזמן לא רב עבר כשמיצי קיבה החלו נשפכים מפי. הנערים הנהנו
בראשם. פנים נוספות נגלו לצד פני השומר, מתחננים לאדמת גן עדן.
"הפחד מחשל" הגבוה אמר בקולו החלוש, האבהי. הוא הניח עץ הסקה
בידי ואמר ברצינות יתרה "נקום!" הבחנתי בחייל מבין החיים, עומד
מרחק מה מאיתנו, שומר על יציאת הגטו. פניי התקשחו ברגע, התחלתי
רץ לעברו, צורח כמשוגע. ניפוץ הגולגולת לווה במעוף כנפי
ציפורים דוממות. זיעה קרה נזלה ממצחי, נוטפת על המת.
הנערים גררו את גופת הארי לקבר אחיו. חופרים באדמה הלבנה,
המתפוררת. גם ידיי החלו חופרות, דמעות זולגות אט אט ומציפות את
הקרח. חייל, אשר עישן מקטרת מוות, הבחין בנו, חושד ומתקרב
לכיווננו, עץ ההסקה היה מרחק רב מדי מאיתנו, וידיי הפכו שוב
קרות. הפחד עטף אותי, החייל הבחין בגופה, הוא רץ לכיווני,
מאיים שיירה אם אזוז, צעיר חסר ניסיון. הוא כבל אותי באזיקיו,
מציב אותי על רגליי. התרחקנו באיטיות מהירה מן המקום, הנערים
המשיכו לעמוד שם, צופים, נעלמים באופק.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 13/3/05 10:13
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רז צמרת

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה