"ברכותינו, נהרגת."

כך התחיל האי מייל התמוה שקיבלתי לתיבה הפרטית שלי בשלוש לפנות
בוקר.
-"לפרטים נוספים אנא פנה לבור הבטחון הקרוב לביתך"


"יצור חולני", סיננתי לעצמי ופניתי לראות מי השולח.
כל ניסיונותי כשלו, כל פעם מחדש הובילה הכתובת למחשב שלי, לא
היתה כל דרך לאתר את השולח.
לפני שחשבתי לסגור את תוכנת הדואר ולעבור חזרה לבת ה-16
שהתערטלה מול מצלמת הווב שלה כדי לזכות בלא פחות מ300 חרמנים
בועתיים שנשבו בקסמיה, הופיע מייל נוסף: קישור ועליו כתוב בענק
"עצלן!".
לחצתי על הקישור והגעתי למפה מדוייקת של השכונה שלי עם נקודות
ציון מדוייקות המראות כל בור בטחון ברדיוס 5 ק"מ מהבית שלי.
לקח לי רגע להתעשת וחיוך מסופק נפרש על פני. הרמתי טלפון לשי.

- נו, מה?
שאלתי בקול הכי לא מסוקרן שיכלתי לאלתר
-מה עובר עליך בן אדם?
שי סיגננה לעצמה את המבטא העירקי הכעוס של אמא.
-אה?!
יצא לי צליל של כלב שכרגע גילה שהישבן שהוא מרחרח שייך לחתול
עצבני במיוחד.
-הכל מקובל עלי אתה מבין. רק אל תתקשר אלי ב3 לפנות בוקר כשאתה
יודע שבבוקר יש לי ספינינג. שי ניתקה

צליל הניתוק מילא את החדר ובעקבותיו עלה אוויר סמיך ולח. לקח
לי עוד רגע לגשת אל האפרכסת ולשחרר את עצמי מהקול המונוטוני.

התחלתי להרהר, מי עוד יכול לטעות באופן כל כך חד משמעי לחשוב
שמייל כזה עלול לשעשע אחד כמוני.
ניסיתי לחשוב על כל אותם דברים בי שיכולים לגרום למישהו שמכיר
אותי להסתכן ולהיות כל כך קרוב לגמל שאוטוטו נשבר מעומס הקרשים
שהעמיסו עליו במסווה של קש, כנראה שהתרככתי.  כשסיימתי לחשוב
על גמלים ורכיכות עברתי לחשוב בלית ברירה על מגוון האנשים
שיכלו במודע לשלוח לי את המייל במטרה לעצבן/להפחיד או סתם לטרף
אותי ושהיו מספיק חדורי מוטיבציה להשקיע כל כך בפרטים.
הצלחתי לצמצם את הרשימה ל4 אנשים וכתבתי לעצמי פתק קטן לזכור
לנסות לפייס כמה מהם בשם העתיד.

לבשתי את המעיל וקשרתי את הכלב לרצועת הטיול שלו. יצאנו החוצה
לא לפני שהספקתי להדפיס את המפה וציידתי את עצמי במזלג, על כל
מקרה שלא יהיה: בתרחיש הרע אני אאלתר תנוחת קונג פו מטופשת
להחריד עם המזלג שלי, בתרחיש היותר אופטימי אני אספר לבן
הבליעל שיצר את הבדיחה הזאת  על חתיכת השניצל שהייתה חייבת
לבוא איתי לטייל את הכלב והמזלג שנשאר להעיד.

נעמדתי עוד רגע מול הכניסה של הבית, נאנח.
נגררתי אחרי הכלב אל עבר הפנס היחיד שהעיר את הרחוב. כלב חירבן
ונראה כמאיים לחייך את הכמעט פרצוף שלו מחוץ לפרווה מרוב אושר.
אני בתגובה הוצאתי מהכיס את המפה של חורי הבטחון בארשת נצחון
האינטלקט על חברו הטוב של האדם.

מסתבר, שיש שני בורות בטחון שעונים על ההגדרה "הכי קרוב לביתי"
בלשון המייל, ושניהם היו במרחק 204.24 מטר מהבית.
נאלצתי לבחור: הבור הראשון היה מעבר לכביש מאחורי בית לא מזמין
במיוחד וחשוך. הבור השני היה במעלה הרחוב ליד בית הכנסת.
מיציתי את ההתלבטות בהכרה שאם כבר אני הולך לקבל מכות אז לפחות
שיהיה חשוך מספיק כדי להתמלא ברחמים עצמיים בלי שאף אחד חשוב
יראה.

עברתי חצי כביש לפני שהכלב התחיל לגרגר ולנבוח על משהו שנראה
כמו שיירי עיכול והתברר להיות תיאור כמעט מחמיא לשבלול ענק
שישב לו באמצע הכביש. הרמתי את השבלול והנחתי אותו על שיח מעבר
לצידו השני של הכביש."זה בשביל שלא ידרס", אמרתי לכלב בנימה
צדקנית. על זה שי היתה אומרת שיש בי דפיקות שהיא עוד לא הצליחה
למצוא לה את המקורות.

קצת לפני שהגענו לבור הבטחון, הוצאתי את המזלג והחזקתי אותו
בצורה שתאפשר לי לשלוף אותו במהירות לכל מקרה שלא יבוא.
לא שציפיתי למשהו מעניין, אבל עדיין דפקתי פרצוף חצי מופתע
כשלא חיכה כלום מעבר לבית החשוך.אני זוכר שהרגשתי איך המזלג
צוחק עלי מהמיקום המאיים שלו.

הסתובבתי קצת מסביב לבור ,ואילו הכלב מצא לנכון לרחרח סרפד.
כשהבין שכואב לו,קפץ מעל הבור מלווה בנביחה צומרנית. עקבתי
אחרי האפיזודה המטופשת במבטי כשלפתע, לפני שהספקתי להבין מה
קורה ואיך זה אפשרי אנטומית, נשאבתי פנימה אל תוך הבור בו בזמן
שרצועת הכלב נקשרה אל המזלג שנשאר תקוע עמוק באדמה כחלק
מניסיונותי חסרי התקווה להשאר למעלה.

מתוך הבור נמהלתי באור נקי ודק שהרגיש מצדו האחד כחודר לתוכי
ומצדו האחר סוכך מעלי. נעלמתי והופעתי שוב בידיעה שאני מצפה
למישהו, כיוון, "יד ימינו של אלוהים" , המחשבה ריצדה מעלי
והרגשתי פיוטי לכדי טמטום.

מולי הופיע ניטשה. זיהיתי אותו לפי תמונה שהופיעה בספר שקראתי
פעם.

-ניטשה?!?!
שמעתי את עצמי ונדהמתי לגלות שאני נשמע אווילי כמעט כמו
שדמיינתי
-למה לא בעצם?
ניטשה נראה מופתע עוד יותר ממני לאור התמיהה.
-אני לא בטוח...אתה אפילו לא יהודי
גיששתי באפלה
-תחשוב עלי כעל סימן קריאה
ניטשה עכשיו הצטייר לי כדמות בעלת חוש הומור מעוות במיוחד
-בסדר, אני אחשוב, אבל אל תצפה להרבה
מצאתי את עצמי אומר לניטשה

הדבר היחיד שידעתי על ניטשה היה שהוא האמין באדם-אל, אדם
עליון, כזה המשוחרר מכל תרבות, דעה, רצון וכמיהה. כזה שפועל
למען אושרו האינסטנקטיבי ללא כל תלות בפלט/קלט הסביבה. כזה שבא
מאין ונישא על פני המון גועש כמו כוכב רוק, כל מה שנותר לעשות
הוא להתרווח ולהנות מהנסיעה.
נזכרתי גם בכמה ביקורות שקראתי על ניטשה.טענו שלא יכול להיות
אדם אל שכזה היות והוא מסתמך וקיים על חברה שמצריכה אי אילו
תזרימי נתינה וקבלה, מעשה ותגובה, קבלת החלטות ולקיחת אחריות.
כדי להיות עליון, צריך משהו מתחת ומכוון שאתה לא יודע
לעוף...נדפקת.

שמעתי צליל של אסימון יורד במדחן. חלחלה עברה בתוכי.
המדחן הפך למכונת מזל והמטבעות החלו לזרום מלווים בצליל סירנה
מהדהד ואורות מהבהבים. בין המטבעות הבחנתי במפתח הקשור באזיקון
אל פתק ועליו כתוב "גן-עדן". ניסיתי לאחוז במפתח ונכשלתי. שוב
ושוב שלחתי יד לקחתו מערמת המטבעות שהמשיכה להתמלא והמפתח חמק
ממני. לבסוף בלהט ניסיונות החטיפה שלחתי יד בעצמה והיכתי את
עצמי בפנים.


התעוררתי בחדרי. המחשב פעל, לחיי הימנית אדומה. ערימה של עדשי
שוקולד פזורה על הרצפה. הרגשתי כמו ראש טיל גרעיני המכוון אל
מטרתו חדור מסירות עיוורת.
ידעתי מה אני צריך לעשות.

הכל היה מוכן, שום דבר לא צפוי:
לא הופתעתי כשגששתי אל כיס חולצתי ומצאתי תמונה של צעיר לא
מוכר,שנראה כאילו חזר מגואה שלשום לפי הזקן והשיער הארוך.
לא הופתעתי כשמאחורי התמונה היה שמו- "ג'ושוע" כתוב בכתב
זכור, ומפתח לדירתו בליווי כתובתו הופיעו ליד. העברתי מבט אדיש
על האקדח שבצבץ מצד חגורתי, ויצאתי מהדירה אחוז טירוף כשבראשי
מהדהדות המילים "גן-עדן".


אחרי שוידאתי הריגה, כתבתי באלו המילים:
"אני בצלמי. יהודה פלד, רח' השקד 11, דירה 4, כניסה ב'. מחכה
לגאולה".

תליתי את הפתק על הכדור שפילח את ראשו של ג'ושוע ונתקע מצדו
השני בקיר הסלון של דירתו.
חזרתי הביתה מזמזם לעצמי פזמון עגום..כנראה שיריתי בישו
המחר צפה יחד איתי לבואו.

בוקר יום שלישי, אני מרגיש כאילו לא ישנתי כלל. ריקנות פושעת
מתמסמסת לאיטה ואת חללה ממלאים רגשי אשם,בדידות,עצב וידיעה.

אני נזכר פתאום שהשנה כבר 2006-אני באברבנל
חלפה בדיוק שנה מאז אובחנתי כסכיזופרן  קשה.
אני שולח יד למצוא את קנקן המים שמחכה לי כל בוקר ליד המיטה
ונתקל בעוגת מאפין קטנה שהזכירה במעומעם את קינוח יום חמישי
הקבוע..כלום לא זכור באופן חד משמעי.
מתחת לעוגה חיכה מכתב.
"אני בצלמי.", היה כתוב שם
"בראתי. גן עדן וגיהנום באחד"
לי גן עדן-חדר נעים, נוף עם גינה חייכנית וארוחת בוקר שמוגשת
ב9:00 כמו שאני אוהב. תלוש מכל מחוייבות חברתית, נישא מעל
רגשות גועשים,בחירות מוטעות ועיסוק מתמיד בחרטה על חשבונך-
נושא נטל הגיהנום שיצרנו.

ואני,
מתחרט, חולם, כמהה,מתרגש,צוחק,בוכה ומפנים.
נוטל את נטל הגיהנום שיצרתי בחציי כדי לחיות גן עדן משוחרר.

מודע.