בימים האלו,
היה לי תיק על הגב, כזה שיש בו הכל,
ספר, מיני דיסק, סיגריות וכסף לאכול,
תמיד נודד אל תוך הלילה, אל תוך הלא נודע,
וככה כשתפסנו טרמפים בעיר הגדולה
כל כך בקלות,
ככה יצאנו לחפש משמעות.

בימים האלו,
היתה לי סיגריה, כזו ששמורה לשעות מאוחרות,
ולצלילי רדיו לילי, היתה נדלקת, בלהבות מאולתרות,
הייתי עומד ליד חלון פתוח, ליד המיטה,
וככה כהוצאתי עשן דרך החלון, כדי שאמא לא תדע,
בכזאת פחדנות,
ככה ניסיתי למצוא משמעות.

בימים האלו,
היתה לי גיטרה, כזו שתמיד הסתובבה איתי,
וברגעים של קושי, הייתה מלטפת, בקצב איטי,
כולם היו מהופנטים, רק לפני רגע ברחו אל הירוק,
וככה ניגנתי על הגיטרה, להיט מהעבר הרחוק,
בכזאת פשטות,
ככה ניגנתי בדרך למשמעות.

ובימים האלו,
היה לי את החופש לבחור בחופש,
היה לי כל מה שצריך כדי לשרוד את הרגע,
ועכשיו, הכל דאך, הכל השתנה ואפילו לא ראיתי,
אחרי שמצאתי אותה, עצרתי ובהיתי,
במבט מלא תמימות,
מה עכשיו אני עושה עם אותה משמעות?