הבית שלי רגיל, ככה אמא אומרת.

לצרוח, לברוח, להתחבא מאחורי המכונת כביסה- זה נורמלי.

הבית שלנו הוא כמו של כולם,

לפני שנה כשאבא ניסה לרצוח את אמא- היא אמרה שהיא החליקה ונפלה
מהחלון, לכולם היא אמרה "שזה מזל שלא קרה איזה אסון"

וזה שאני ניסיתי להתאבד וחתכתי את הורידים- היא תירצה "באופנה
חולפת" ו"הנוער של היום"

וזה שאחותי השרלילה הקטנה בת 15 ובהריון- אמא סיפרה לכולם
בדמעות תנין ש"המסכנה נאנסה".

וזה שאחי מזריק הרואין ישר לוריד כבר שלוש שנים- היא טוענת
"שזה לא יכול להיות, עובדה שהוא עובד"- אפילו שהיא "לא יודעת"
בדיוק במה.

ונכון שאבא שותה לפחות בקבוק אחד של וודקה ביום- "אף אחד עוד
לא מת מזה" היא אומרת בחצי חיוך "הוא רק תופס ראש טוב".

ואפילו שאמא חולה מאוד והרופאים נותנים לאיידס שלה, להכריע
אותה תוך חצי שנה- היא כל-כך אופטימית, מאושרת, אני חושבת שהיא
מאושרת להיפטר מאיתנו סופסוף.

"כן"- אמא תמיד אומרת- "אנחנו משפחה הרוסה",

אבל כל עוד אף אחד לא יודע-

אנחנו משפחה רגילה.