בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תוהו ובוהו
וחושך על פני תהום -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים, יהי אור ויהי אור. ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים, יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים.
ויהי כן. ויהי ערב ויהי בוקר יום שני -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים, יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד ותראה היבשה,
ויהי כן, וירא אלהים כי טוב. ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב
מזריע זרע, עץ פרי למינו, ויהי כן. וירא אלהים כי טוב. ויהי
ערב ויהי בוקר יום שלישי -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים,  יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין
הלילה, וירא אלהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים, ישרצו המים שרץ נפש חיה, ועוף יעופף על הארץ, על
פני רקיע השמים. וירא אלהים כי טוב, ויהי ערב ויהי בוקר יום
חמישי -
אבל לא היה רע.
ויאמר אלהים, תוצא הארץ נפש חיה למינה, בהמה ורמש וחיתו ארץ.
ויהי כן, וירא אלהים כי טוב. -
ועדיין לא היה רע.
ויאמר אלהים, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויהי כן. וירא אלהים את
כל אשר עשה והנה טוב מאד, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי -
ועדיין לא היה רע.
ואז אלהים שם את האדם בגן עדן, ושם לו את הקטע: "מכל עץ הגן
אכול תאכל - ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות
תמות. - ועדיין לא היה רע.
ואז התחיל הבלגן. אלהים חשב שהוא עושה טובה לאנושות, ומכיון
שלאדם לא היה עזר כנגדו, החליט אלהים לתפוש יזמה - ככתוב:
"ויפל אלהים תרדמה על האדם, ויישן. ויקח אחת מצלעותיו, ויסגור
בשר תחתנה, ויבן אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם, לאשה. ויביאה
אל האדם. ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי, ובשר מבשרי, לזאת
יקרא אשה, כי מאיש לוקחה זאת".
כאן כבר מתחיל להסתמן אי סדר, ומתחילים לראות איך נוצר הרע
בעולם. כל זמן שאלהים עשה את הדברים בעצמו, וברא הכל יש מאין -
הכל עבד מצוין. כשהתחיל לאלתר - התחיל הבלגן. למה לא עלה על
דעתו שכאשר הוא אומר "תהי אשה" זה "כי טוב"? במקום זה הוא ייצר
את האשה מחומר ממוחזר, ועוד מאדם, ואז ברור שהיא לא יכולה
להיות יותר טובה מהחומר ממנו היא עשויה (אדם משומש), ומה הפלא
שהנחש סיבב אותה על האצבע שלו (הנחש כידוע כולו אצבע), והיא,
קלי קלות, כמו כלום, סובבה את האדם. ועדיין, עוד לא התחיל הקטע
הרע.
ואז, כשאלהים תפס אותו על חם, הכל התחיל. אלהים שואל אותו מה
העניינים, מה קורה, וכאלה, ומה הוא עונה? - ככתוב: "האשה אשר
נתתה עמדי, היא נתנה לי מן העץ ואכל" והאשה: "הנחש השיאני"
הנחש חטף מיד "ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך
תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך" האשה קבלה: "הרבה ארבה עצבונך
בעצב תלדי בנים".
תיכף אחרי זה גורשו האדם ואשתו מגן עדן, ואדם חטף: "בזעת אפיך
תאכל לחם, עד שובך אל האדמה ממנה לוקחת, כי עפר אתה ואל עפר
תשוב".
מכאן הכל התדרדר במהירות. ויהי אחרי קצת זמן (פרק שניים
בתנ"ך), "וירא אלהים כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות
ליבו רק רע כל היום, וינחם אלהים כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב
אל ליבו".
בקיצור, כשהכל הלך לפי הנהלים היה בסדר. כשהתחילו האלתורים,
שיטת "סמוך" "יהיה בסדר" או כשהנחש אומר על אלוהים שמה שאמר
היה רק ב"כאילו", אבל באמת "לא מות תמותון" - התחיל הכל
להתברבר. ודווקא האשה יצאה בסדר. היא לא שיקרה. מי שנכנע ליצר
והאשים מישהו אחר זה אדם.
כאן נגמר הסיפור. בכל מקרה הרי לא הבטחתי תשובות - רק שאלות.
אם רע לנו - זה מעצמנו או מבני אדם אחרים. אין רוע אלא בבני
האדם. זה טרגי ועצוב, ומשאיר לנו את האפשרות להיות בני אדם. גם
זה משהו - אבל זה כבר מחוץ לגבולות הסיפור הזה.