"החיים הם כמו סיר מלא בספגטי"
היא אמרה לי
"הכל מאוד מסובך, קשה מאוד להפריד בין דבר אחד לשני..."

אני לא אוהב ספגטי, לא יודע לאכול את זה בלי שכל הבגדים יתמלאו
ברוטב.
אבל הקשבתי לה, אני אוהב כשהסתומות האלה מתחילות להתפלסף על
עניינים שברומו של עולם
ונראה שהבחורה הזו ללא ספק עומדת לומר המון שטויות.

אז היא המשיכה במטאפורת הספגטי שלה, אפילו הצליחה לגרום לכך
שפטריות יסמלו את ה"דמויות המכוונות בחיינו" וציינה שתופעת
ה"מים הרותחים" מקבילה לדילמות הקיומיות הפוקדות אותנו מידי
כמה שנים.

אחרי שלוש שעות של הקשבה פסיבית תוך בהייה אינטנסיבית בחלקים
היותר עגלגלים שבה, החלטתי שהגיע הזמן לקדם את העניינים לכיוון
אחר. מצחיק איך שהבחורות האלה עוברות פאזות, קודם היא הייתה
סוג של דוקטור לפילוסופיה ועכשיו היא... עושה משהו אחר... בין
הרגליים שלי.

כשסיימנו, או יותר נכון, כשאני סיימתי, אמרתי לה שאני צריך
לעבוד מחר ושאני לא נרדם טוב כשיש איתי אנשים. "אל תעלבי"
הוספתי "היה לי ממש כיף איתך". אני כבר רגיל לשוק שהן מקבלות
כשהן מבינות שאני מסלק אותן ושאני לא מתכוון לישון מחובק איתן
כל הלילה. מה שיפה זה שהן אף פעם לא פוצות פה, רק עושות פרצוף
קצת נעלב ואומרות שגם להן היה כיף, שחס וחלילה אני לא אחשוב
שהן עושות דרמות ואז לא אטלפן שוב. ליוויתי אותה לכניסה, נתתי
לה נשיקה קטנה על הלחי וסגרתי את הדלת. מחקתי את הטלפון שלה
מהזכרון בסלולרי שלי וחזרתי למיטה.

לא ישנתי כל כך טוב... חלמתי על זה שאני טובע בסיר ספגטי ענק
מלא ברוטב אלפרדו.

אני לא בן אדם רע, גם לא בדיוק חסר רגשות.
פשוט יש את האחת המושלמת הזו, וכל הבחורות הסתומות וחסרות האיי
קיו האלה רק מדגישות עד כמה אין לה תחליף. הבחורה המושלמת הזו,
תמצית היופי, כליל השלמות... היא הייתה שלי.