החרדה אופפת אותי.
היא שחורה והיא אופפת אותי מבחוץ ומבפנים.
אני מתפלשת בתוכה, מנסה להשתחרר.
ככל שאני מתפתלת יותר, כך היא חודרת יותר.
דרך נקבוביות עורי, דרך נחירי אפי, בתוך שתי עיני,
בתוך ליבי.

החרדה שוכנת לה במרכז מצחי, מעל הגבות.
היא לוחצת, היא אינה מאפשרת לי להרים הראש
היא דוחסת את ראשי לתוך צווארי, גרוני, דוחסת
הכל לתוך גופי, מגיעה ללבי.

לבי החלש והמסכן דוהר לו בקצב רצחני
לא יודע מאין נפל עליו כל העומס
הוא מנסה לעמוד בקצב אך ללא הועיל
הוא קורס והוא נופל
ואני, אנה אני באה?

בהיכנסי למשרד, האפלה מנמיכה עצמה אלי.
אין אור, אין חשמל פלורוסנטי.
רק חלון מזרחי שעליו מאפיל תריס.
אני מרימה התריס פותחת החלון
ואוויר חם ודחוס כמו אותו שחור
מגיח לחדר.

אוויר חם, דחוס לא נעים כלל.
אך בכל זאת אוויר.
באנו חושך לגרש?
אלון מגיע ומגרש את האור
מפריע לו למרקע המחשב.

ארבעה מהנדסים יושבים להם
ואני בתוכם, בחלל אחד ולכל אחד
מפריעה הבלחת אור ממקור אור אחר
וכך בא החושך לגרש האור
ואני הולכת לאיבוד.

המעביד החדש מגיע ומתחיל
מתחיל עם הערות, ושאלות
שאלות קטנוניות, ושאלות הרות גורל
ואסור לפנות אליו כי הוא עסוק
אני חייבת רק לרשום הודעות טלפוניות.

אני גם מקלידה מכתבים.
אז למה השורות לא ישרות משני הצדדים?
למה הנדון לא מודגש
ולמה, למה, למה?

למה אין זה ולמה זה שם
למה המהדק על הרצפה
ולמה פה זה כך ושם זה אחרת
כל אחד סופג בתורו, הערה כזו
ולשני הערה אחרת.

והאוויר נמלא במתח
ואני חושבת שאני מפגרת.
לא, את נורמלית, אומר לי אלון
ומרגיעני באחת.

גם איגור במעט העברית שיודע
מנסה לעזור לי.
כי להווה ידוע, אני באתי אחרי
מזכירה מבוגרת ממני, שהצהירה
כי שנות ותק רבות לה,
והמעביד לא קיבל ממנה אפילו שורה
אחת נכונה בהקלדה.

את בסדר, את לא רואה איזה תחלופה פה?
זה הם, זה הם הלא נורמלים.
אבל הם בעלי המשרד.
ואני סוחבת איתי הביתה פחד עולמים.

גם לי יש היסטוריה של פחד.
אבא בירושה, העביר אלי
את כל פחדיו והיסוסיו.
ואני כבר יודעת זאת
אני כבר יודעת שלא אני
המייצרת את הפחד.

אבל בין הזיהוי להשתחררות
רחוקה הדרך
ובינתיים הלב, הלב רועד
מפחד, פחד שחור, פחד אלים
פחד קדומים, חרדה קיומית
על מה ולמה?

על שינוי מצב קיומי
על ניתוק מוסרות העבר
והתחלה חדשה.
על כניסה לחיים אחרים

פחד מהבלתי ידוע...