הוא שכב על אם דרך בוכייה,
בשולי שפת הנפש הגואה,
מתייפח בשבילי הסוף
כזרם דם הנוטף מלב פצוע.
הוא כרע על ברך,
ריחו כריח נערה בודדה
הקוראת לעולם לגאול אותה
מערפל הנצח.
ככאב מיותם,
ממרר ביגון על פחדו,
על נצח אבוד בין שבילי הזמן
שנסחף עם דמעות השמיים,
דמעות של זכוכית
החורכות את בשרו של ישיש מאושר
שמיצה את חייו בין שבילי השינוי.
11.2.2005 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.