אני מיוחד.
אני יודע שאני מיוחד, ואף אחד לא יוכל לשכנע אותי אחרת.
בטח גם אין מי שיאמין לי שאני מיוחד, כי אף אחד לא יודע למה;
למרות שאני לא חושב שצריכה להיות סיבה מיוחדת, אבל יש.
יש סיבה מיוחדת. מאוד מיוחדת, שבגללה, אני מיוחד.
אף אחד לא מאמין לי שאני מיוחד, וגם אני לא יכול הוכיח את
ייחודי, כי אני לא רוצה שמישהו יגלה את הסיבה, ככה שזה מאוד
מסובך.

אני לא אוהב להיות מיוחד.
אני יודע שאני לא יכול לשנות את זה, אבל אני לא אוהב את זה.
אני עדיין לא מעכל את הכל, אפילו שזה לא קרה ביום, ואפילו שזה
לא משהו ששינה את החיים שלי באופן מוחלט, אבל למרות זאת, אני
עדיין לא מרוצה מזה.

מי אמר שטוב להיות מיוחד?
אני שונא להיות מיוחד!
לא כיף לי. כולם מסתכלים עלי. מסתכלים וצוחקים. ואני, כאילו לא
רואה אותם. אין לי אף אחד. אני לא יכול לספר. אין לי מישהו
לפרוק עליו את הבעיות.
אפילו לבכות אני לא יכול. הדמעות לא מסכימות לנבוע מעיני,
כאילו שאין מספיק רגשות שיגרמו להן לפרוץ.
אבל יש, יש המון רגשות ואין מישהו שיעזור לי להתמודד עם זה.
אין כבר מי שאוהב אותי. אין מי שרוצה בחברתי.

למה מגיע לי להיות מיוחד?
מה הדבר הרע שעשיתי, שמגיע לי להיות ככה, לחיות ככה.
אני איש טוב, אדם מתחשב.
לא טוב לי.
אני מיוחד.