לבוש תחתונים וגופיה, ילד קטן בן שלוש, אולי אפילו יותר, ביום
קיצי במרפסת דירת הוריו. לכאורה מראה רגיל ויומיומי, נאיבי
משהו. בידו ביסקוויט, נגוס ברובו. נשארה רק פיסה אחרונה שאותה
הוא אוחז ביד קטנה. על פניו חיוך, ספק מתוך אושר אמיתי, ספק
מעצם העובדה שמשהו עשה מאמץ להצחיק אותו לצורך הצילום. סביבו
זרוקים חפצים שונים. משפך צעצוע, סיר קטן, ספרים, דפים. המון
בלגן.

בלגן. תמיד חייתי בבלגן. מאז שאני זוכר את עצמי, אני זוכר
תמונות של חדר הפוך לחלוטין. מין כאוס טוטאלי שאין מקום קבוע
לשום דבר ולא ברור לך מה יש יותר, חפצים פזורים בכל מקום או
לכלוך ואבק. בכל פינה גלויה לעין של החדר תמיד יכולת למצוא
בליל של בגדים, מחברות, משחקים וכל דבר אחר שניתן למצוא בחדר
ילדים. "לא רואים אצלך את הרצפה בחדר", הייתה אחותי אומרת.
ואימא שלי בכלל הייתה מסרבת להיכנס אליי לחדר עד שלא אסדר
אותו. ואני, לא שאהבתי חלילה לחיות ככה שקוע בבלגן הזה, אבל
מעולם לא ידעתי או לא למדתי איך להתמודד איתו, כך שהוא רק
החמיר עם השנים.

אבל הילד בתמונה מחייך אלי, חיוך מאושר, אדיש לכאוס סביבו. איך
הוא מצליח להיות כל כך שמח שהחיים סביבו נראים ככה? איפה הוא
מוצא קרני שמש שיאירו את פניו באור כזה אופטימי כאילו שמחר
בבוקר יקרו לו רק דברים טובים וכל הדאגות הן ממנו והלאה. כמה
מאוסה יכולה להיות התמימות הזו מול המציאות שתבוא ותנבור בעור
פניו ותחרוש בהם רק קמטים של צער וכאב. איך הוא מרשה לעצמו
בכלל לחייך?

בפעם האחרונה שעברתי דירה, הייתה לי מרפסת צמודה לחדר שהיא
הייתה המסתור לבלגן. מין שיטה מתוחכמת כזו שפיתחתי כאדם בוגר
להתמודד עם הצרה הזו. לשנות את ההרגל הזה לא הצלחתי, אבל למדתי
להחביא אותו היטב מאחורי דלת ווילון שהסתירו אותו מעיני
המתבונן. כך שמי שנכנס לחדר שלי היה מתרשם שמדובר בחדר דיי
מסודר, אבל אם הוא היה בטעות יוצא למרפסת מייד הוא היה יכול
להיווכח שבעצם מאום לא השתנה, הבלגן הענקי עדיין שם, אולי
אפילו גדול מתמיד, רק למדתי להסתיר אותו טוב יותר. כשעברתי
דירה שוב לא יכולתי להתמודד עם הבלגן הזה, אז ארזתי אותו כמו
שהוא בארגזים וכך הוא עבר איתי לדירה החדשה. אם תבדקו אצלי
בבית היום, הוא עדיין כאן.

בעצם שאני חושב על זה, כל החיים שלי נראו תמיד בדיוק כמו החדר
שלי בילדות. מבולגנים, ללא כיוון ברור. מין אנדרלמוסיה של
אירועים שרודפים אירועים, טרוף שרודף שיגעון. מעגל בלתי נגמר
של אי בהירות, או וודאות והרבה הרבה בלגן. מעולם לא הצלחתי
להשליט סדר בחיים שלי, לבחור מה יקרה לי, לנהל את העניינים.
פשוט הלכתי לאיבוד, צף ללא גלגל הצלה בתוך הזרם.

אני מביט בתמונה ותוהה איך הילד הקטן וחסר האונים הזה הצמיח
כזה בלגן גדול ולא נתפס. למה הוא לא למד לחיות חיים רגילים
ונורמאלים כמו כל בני האדם. למה הוא לא יכול היה להיות ילד
מסודר ומאורגן, כמו כל ילד בגילו. למה הוא לא יכול היה להיות
סתם ילד ממוצע ושיגרתי? סה"כ בתמונה הוא נראה כזה מחייך, לא
מזיק. אולי באמת אפילו טיפ טיפה  מאושר. אולי. בעיקר אני לא
מצליח להבין איך זה בעצם יכול להיות שהילד הזה הוא אני?