הספסל הזה
ברחוב הזה
בעיר הזאת
במדינה הזאת
ביבשת הזאת
בעולם הזה-
הוא שלי.
עליו אני ישנה בלילות
איתו אני מעבירה את החיים שלי
לו אני מספרת את הסודות הכי כמוסים
הוא הכרית שעליה אפשר לבכות.

הארגז הזה
ברחוב הזה
בעיר הזאת
במדינה הזאת
ביבשת הזאת
בעולם הזה-
הוא שלי.
בו אני מסתתרת אם אנשים מתקרבים
אם יש גשם בחוץ, בתוכו אני ישנה
הוא משמש לי בית שאף פעם לא היה לי.

נייר העיתון הישן
בתוך הארגז שלי
ברחוב הזה
בעיר הזאת
במדינה הזאת
ביבשת הזאת
בעולם הזה-
הוא שלי.
איתו אני מתכסה בלילה כשקר
הוא מגן עליי כשאין מישהו שיעשה את זה
הוא הציל אותי, ועדיין עושה את זה.

קופסת הנדבות
בידיים שלי
בתוך הארגז שלי
ברחוב הזה
בעיר הזאת
במדינה הזאת
ביבשת הזאת
בעולם הזה-
היא שלי.
היא מצילה אותי ממוות בטוח
בזכותה אני מצליחה לגמור את היום כשאני לא רעבה
רק בזכותה- אני חיה.

הדברים הקטנים, הפשוטים האלו, הם אלו שמצילים אותי כל יום.
במציאות הקשה שלי, נערה צעירה שמסתובבת ברחובות ומחפשת ומחפשת,
אני מנסה לשרוד עם קצת יכולת והרבה הרבה אמונה.
כל מה שאי פעם רציתי זה לשבת בבית שלי בחורף קר, כשגשום בחוץ,
לשתות כוס שוקו חם, להתכרבל בשמיכה חמה, כשידיה של אמא עוטפות
אותי בחום ואהבה. זה הדבר הבסיסי שיש לכל אדם-

                       ואני- אפילו את זה לא קיבלתי...


אני לא מנסה לשנות את העולם, אני רק מנסה לגרום לאנשים החיים
בו יום יום לראות מי חי איתם באותו רחוב, באותה מדינה, באותה
יבשת, באותו עולם.