כשאני עוברת לידך
ומבקשת קצת יחס
אתה נהיה הכי עיוור שניתן
בעולם הזה,
אתה לא שומע ולא רואה,
מתנתק מהסביבה,
ממני.
באמצע הדרך,
העלים הפכו להיות צהובים,
הכחול הפך אפור
והרוח עצרה מלנשוב,
באמצע הדרך, כשנהיית עיוור.
ואני שאלתי אם אפשר,
קיוויתי שאוכל,
כמעט ידעתי שניתן
להפוך עיוור לרואה.
אולי אני עיוורת לאמת,
רואה רק את האמת שלי
אבל רואה את כולך.
אתה עיוור לאמת, למציאות,
בורח מעצבך וממני,
אתה לא רואה, אולי לא מבין,
אולי לא מודע.
ואולי אתה בכלל
מקנא?!
3.2.2005
לאחד מהיחידים חסרי הסיבה לקנאה,
אז למה בכל זאת? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.