עוד פעם הודעה באיתורית, זה די נמאס, מעניין מה זה עכשיו ? רק
שלא יגידו לי שיש בעיה אצל היהודים, אני שונא בעיות אצלם. אצלם
זה תמיד עבודה קשה, הם כאלה אנשים קשים.
"אני שומע" צעקתי למעלה, "צריך ללכת ליהודים" ענו לי. אויי לא
אין לי כוח. "זה לא מה שאתה חושב, הפעם זו משימה מיוחדת, בוא
למעלה ונסביר לך".
יופי, ללכת אל הבוס, אם יש משהו שאני לא אוהב זה ללכת אל הבוס.
"אני מייד מגיע, אני רק גומר פה משהו קטן" צעקתי.
מזמן לא הייתי במשרד שלו. הכל השתנה, איזה יופי, מזכירה חדשה
"איך קוראים לך" יצא לי בלי שבאמת התכוונתי. "מחר" היא ענתה,
"אבל מחר אני לא יהיה פה" אמרתי בתקווה. "לא, אתה לא מבין השם
שלי הוא מחר ותכנס כבר אליו לפני שהוא יכעס".
אתה צריך ללכת ליהודים, הוא התחיל לדבר איך שנכנסתי, יש שם
קבוצה במצב הרסני. הם כולם בדרגה כזאת של עצב וייאוש שיכולה
להביא למשבר. מה קרה, שאלתי. הם חושבים שהם במשבר חברתי, יש
להם בעיות בין הדתיים לחילוניים וכל צד ממרר לשני את החיים. יש
להם ישיבה גדולה בין מנהיגי הפלגים, לך תדבר.
יופי, הפכו אותי לקצין תיווך, חשבתי לעצמי בדרך.
ואוו.. כמה אנשים וכולם צועקים, כנראה זה ממש מטריד אותם. טוב
אין בררה צריך להתחיל לדבר.            
אני מלאך השמחה.
זה בסדר, ידעתי שלא תאמינו לי, בסוף מה בעצם אתם יודעים על
מלאכים, ועליי.
המלאכים היחידים שאתם בטח מכירים הם בשחור לבן והם כל היום
יושבים על פסלים גבוהים, חשבתי לעצמי.
אני אתחיל בהצגה של עצמי, של מה שאני עושה ונראה מה נוכל
לעשות.
אתם יודעים איזה עבודה קשה יש לי, אני מלאך השמחה, אני מפיץ את
השמחה בכל המקומות שהיא איננה.
פעם זה היה כל כך שונה, אני זוכר לפני הרבה מאות שנים מה בסך
הכל היה לכם: תוחלת חיים של בערך 45 שנה, הייתם מעט והייתם
טיפשים. בגלל זה הייתם שמחים רוב הזמן והיה אפשר לנצל את הזמן
החופשי לרדוף אחרי בנות-אדם יפות. אתם יודעים איך זה אצל
מלאכים, אנחנו לא אנושיים, אנחנו לא מתעייפים, אפשר להמשיך עם
בחורה אחת המון.
כל הכיף היה לספר להן אחר כך שאתה אלוהים, הן נטו להאמין, הרי
הם לא הכירו אנשים עם כאלה ביצועים. אתם לא מאמינים אהה...
אני אתן לכם שם שאתם בטח מכירים, נו.. איך קראו לה... הנה
נזכרתי "מרים" קראו לה. לבן שלי הלך חזק אהה...
אבל כל זה סיפור אחר, בעצם באתי לספר לכם על העבודה שלי.
אז מה בעצם אני עושה:
אני נודד בעולם ומחפש מקום ללא שימחה, ברגע שאני מוצא מקום כזה
אני בודק ומשנה, יוצר ומארגן ובסוף שאני הולך יש לפחות אחד
ששמח.
תבינו זה נורא קשה, אי אפשר לגרום לכולם להיות שמחים. למען
האמת לרוב יש מישהו שיוצא לא שמח.
במלחמות למשל תמיד יש צד לא מנצח לכן הוא די עצוב. וגם בצד
המנצח יש מספיק שעצוב להם. בפירודים משפחתיים תמיד יש אחד שהוא
השמח אפילו אם שניהם אומרים שהם עצובים.
אחד הדברים שהכי קשה לי להתמודד איתם הוא השמחה לאיד. מה אתה
עושה עם זה, יש אנשים שאלה הדברים שהכי משמחים אותם ולי, אתם
צריכים להבין, קצת בעייתי לספק את זה.
לרוב אני קורא למלאך הנקמה שמטפל בצד השני ואז בעקיפין נוצרת
השמחה אצל האדם הנחוץ לכך.
אני ממש לא יודע מאיפה להתחיל, איך מאבק אידיאולוגי מביא אתכם
לדיכאון קולקטיבי. לפחות אחד ממכם היה צריך להיות שמח, בטח
בשמחה לאיד.
כנראה הצלחתם לדרדר את עצמכם למצב הסופני.
אתם בטח שואלים את עצמכם, למה דווקא אותך שלחו. הבוס ראה שהמצב
הולך ומתדרדר והחליט לשלוח דמות יצוגית וסמכותית, כי במצבכם
אתם כבר לא מאמינים לא בממשלה ולא ברבנים. רק באיסורים ועוד
מעט ברובים.
אני מתאר לעצמי שאם הבוס היה שולח מישהו אחר ,למשל מלאך המוות,
הייתם כולכם מייד עוברים לדום. אבל כנראה שהוא רוצה לכוון אתכם
לנתיב שמח יותר. צריך יותר חיוכים, יותר מסיבות, יותר אחווה
ופחות מאבקים ולעשות דווקא.
אתם צריכים ללמוד לחיות אחד עם....
צריך לברוח, אני רואה את גלית מגיעה. היא נורא חזקה ועכשיו אני
רואה שיש לידה אחות חדשה. עכשיו הן שתיים. חייבים לזוז,
מצטער.
"אופיר, לעצור" צעקה גלית ואמרה לאחות החדשה "אופיר הוא החולה
הכי חמוד, כמעט בכל חודש הוא בורח מהמוסד. תופס אנשים ומספר
להם סיפורים. הבעיה היא שכולם מאמינים לו ולא נותנים לנו
להחזיר אותו".
שלום, אני מלאך השמחה, ידעתי שלא תאמינו לי.